הייתי בתפקיד חוקרת מודיעין אויר בטייסות של בח״א 3, ובאחד הימים של המלחמה נסעתי עם רכב המבצעים להעביר מכתב או מברק למטוס בוינג שעמד לטוס לארץ, ונסעתי עם רכב המבצעים על מסלול ההמראה, מהר מהר לפני שהמטוס יצא.

הגענו ליד המטוס ירדתי מהמשאית של המבצעים ועליתי למטוס לתת את המכתב, קיבלתי פקודה (אינני זוכרת בדיוק ממי) מהמבצעים לתת את זה ביד הטיס הראשי, עליתי למטוס מהר מהר נתתי את המכתב-מברק ונכנסתי לבויינג וחשכו עיניי!

עשרות מיטות של פצועים תלויות אחת על השנייה, אנחות כאב ומראות שמלוים אותי עד היום, אבל היינו במלחמה, ראינו דברים נוראיים, שמענו מה קורה בשדות הקרב, ואני במיוחד שעבדתי בתחום המודיעין קיבלתי ישירות את העדכונים, וכמה הקרבות היו קשים, וכמה קורבנות היו,

עד שראינו את האור בקצה המנהרה, כאשר אריק שרון הצליח להמקם מעבר לתעלה ועשה את העבודה הכי חשובה, הרסו את סוללות הטילים הרבות שהיו פזורות קרוב לתעלה, ואז יצרו מרחב טיסה למטוסי הקרב שיצאו מהטייסת שלנו, ושם הגיעה קצת השמחה, מטוסינו עלו והתחילו לעזור בקרבות בתעלה ואז באו מטוסי המצרים והיו עשרות קרבות אויר וכמובן ידם הייתה על העליונה,

אני זוכרת שהיו חוזרים לנחיתה הייתי יודעת כמה מטוסים הפילו, היו עושים סיבובים באויר לפני הנחיתה, עד היום זוכרת איך הייתי קופצת משמחה.

אני הייתי מתחקרת אותם אחרי כל טיסה(אחד המטלות שהיו לי),

אני יכולה לכתוב ספר מהזכרונות הרבים שהיו, אך אשאיר זאת לזיקנה, כי זה החלום שלי לכתוב ספר אוטוביוגרפי. את הסיפורים שלי מספרת לנכדים, כי הילדים שלי לא מתלהבים מהסיפורים!
אולי זה לא מעניין אותם! אבל כולם שרתו במיטב התפקידים.