רחל ואהרון – סיפור חתונה שונה

הכל התחיל בקיץ 1971 בעת שהכרתי את רחל. לימים קבענו להתחתן בתאריך 09.10.1973
יום ג׳ (בדיעבד, יום 3 למלחמה) באולמי ״הרצל״ בחיפה.

באותה עת הייתי חייל בשירות קבע. שירתתי כטכנאי במתקן צבאי באזור השפלה הדרומית. השירות במתקן היה במתכונת משמרות 24/7.

באותה תקופה הייתה רחל בהתמחות בבית ספר לאחיות ואף היא נאלצה כאחות לעבוד משמרות במחלקות השונות.

ההכנות לחתונה היו בעיצומן, האורחים הוזמנו, השמלה נתפרה, סלון הכלות וחליפת החתן נקנו והרגשנו בפסגת העולם כשהתאריך התקרב והלך.

בתאריך 03.10.1973 בקשתי לעבוד במשמרת לילה כך שלמחרת ה-04.10.1973 אוכל לצאת להביתה לחופשת החתונה שלי עם תום המשמרת.

כשעמדתי לצאת אל ביתי, מפקד המתקן הודיע לחיילים שבצה"ל הוכרזה כוננות וחיילים השוהים בביתם מתבקשים לשהות ליד מקום שיש בו טלפון. בדרך הביתה אספתי את רחל מבית החולים בו עבדה ונסענו ביחד מאושרים, שמחים ומתרגשים לקראת היום המאושר בחיינו.

בתאריך 06.10.1973 (יום הכיפורים) ישבתי עם אבי ז"ל בבית הכנסת שהיה קרוב לביתנו כאשר לפתע הגיעה רחל בבהלה ומסרה שהתקשרו מהצבא וביקשו ממני לחזור מיידית למקום כינוס חיילים בקריה בתל אביב.

בדרך הביתה מבית הכנסת ראינו תנועה לא אופיינית של אוטובוסים ומכוניות שהחלו לנוע על הכבישים.

נפרדתי מרחל ומהוריי ויצאתי אל הלא נודע לא לפני שאכלתי ארוחה קלה שנעלה את צום הכיפור שלי.

בשעה 14.00 לערך הגעתי אל מקום הכינוס, ברקע נשמעו אזעקות שהעידו על תקיפה אווירית בשמי המדינה. הגעתי לבסיס בשעות הערב המוקדמות להמולה גדולה וישר החלתי לבצע משימות מבצעיות במתקן תוך כדי איבוד תחושת זמן.

כעבור יומיים בהם הקשר עם הבית ועם רחל נותק קיבלתי אישור ממפקדי הישיר לצאת הביתה להינשא ולחזור למחרת למקום השירות וכך היה.

אבי ארגן בביתי חופה מאולתרת, הגיעו רק הרב וקומץ בני משפחה מהצד שלי. לרחל שעלתה ארצה לבד לא הייתה משפחה בארץ ולכן לצערי לא זכתה לכך שמשפחתה הקרובה תהיה איתנו ביום המאושר שלנו.

בשל מס׳ המשתתפים הכה מצומצם ביקשנו מכמה שכנים להשלים מניין.

כך נערכה חתונתנו שהסתכמה רק בחופה בסלון הוריי בצל אי הוודאות והאזעקות שפילחו את השקט המתוח.

למחרת בבוקר שבנו כל אחד למקומו, חזרתי אל יחידת השרות שלי, רחל שבה אל בית החולים לטפל בפצועי צה"ל ואף בקומץ שבוים מצרים.

התראינו שוב רק לאחר כ-10 ימים.

זכינו לחופה וקידושין אך החלום לחגיגה באולם נותר בעינו.

מאז חלפו להם 50 .

אני ורחל אשתי גימלאים אשר חיים באושר וחובקים ארבעה ילדים ושבעה נכדים מקסימים.