הסיפור הזה הוא חוויה אישית שלי, של ילד בן חמש בפרוץ מלחמת יום הכיפורים.

הסיפור מתחיל בזיכרון של הברית מילה של בן דודי. זהו זיכרון חיובי, של משפחה וחברים שמתכנסים יחד לחגוג אירוע חשוב.

אך לפתע, צפירות האזעקה משנה את הכל. לא הבנתי מה קורה. רק ידעתי שזה משהו רע.

אבי (ראה תמונה) גויס יום לפני, ואת דודי גייסו בזמן ברית המילה.

בדרך הביתה, ראיתי מטוסי קרב בטיסה נמוכה מאוד. עד היום לא ידעתי באם היו מטוסים ישראליים או סורים. בדרך הביתה בסיום ברית המילה חתכתי את האגודל, הצלקת הזו היא עדות ליום ההוא, ולכל מה שקרה בו.

כיום, בכל יום כיפור אני מבין שהמלחמה השאירה בי צלקת עמוקה, שאותה לא אשכח לעולם.