אני זוכרת את היום בו פרצה מלחמת יום הכיפורים, כאילו היה זה אתמול.

הבית היה שקט, ההורים נחו במיטה ואנחנו הבנות דברנו ביננו, ומעת לעת קראנו בספרים שהכנו מבעוד מועד ליום הכיפורים.

לפתע פתאום בעיצומו של היום הקדוש הזה, נשמעה מכונית ממש מתחת לבית. זה לא היה קול של רכב הצלה או משטרה, אלא קול של מכונית "רגילה' מתחת לבניין בו גרנו.

אני זוכרת את אבי ז"ל יורד במהירות במדרגות לברר מה קרה. הוא היה הראשון שהבין שמשהו רע קורה.

התחושה הרעה שלו גברה שבעתיים כשראה את שכננו והדתי, יוצא עם רכבו מהחנייה. הוא עוד הספיק לשמוע את השכן צועק לעברו 'תפתח את הרדיו' - כן, אז עוד היה מכשיר כזה - לפני שעלה הביתה, ופתח את המקלט.

קולו הרציני של הקריין המחיש מיד את גודל הסכנה. מלחמה! ועוד בהפתעה!

הייתי רק בת תשע, אבל המשמעות של הקריין שבישר כי צבאות ערב תוקפים אותנו, חלחלה בתודעתי היטב.

שום דבר אחרי זה כבר לא היה אותו דבר: צה"ל איבד חיילים רבים, הכאוס שלט ולקח זמן עד שאיכשהו הצלחנו להתעשת מעט.

אני זוכרת איך ירדנו ילדי הבניין וצבענו את פנסי המכוניות בצבע כחול - תכלת, כדי לטשטש את האור שהם הפיצו במטרה לבלבל את מטוסי האויב שעשו את דרכם אלינו, עמוסים בפצצות אימתניות.

הזיכרון החד הזה שאני נזכרת בו בכל יום כיפור מאז, נצרב בי והשאיר חותם חזק ובלתי נשכח.

את הזיכרון הזה שנצרב בוודאי אצל רבים אנחנו חייבים לזכור: הוא מאותת לנו שאי אפשר לנוח על זרי הדפנה. עדיין לא.