הזיכרון שלי מתחיל מספר שבועות לפני פרוץ המלחמה כאשר השתתפתי בתרגיל צבאי גדול. גורודיש אלוף הפיקוד עבר מרכב לרכב ובדק אישית שכל המשתתפים חובשים קסדה. כבר אז תהיתי לעצמי האם זה הדבר שאלוף פיקוד אמור להתעסק בו בזמן תרגיל גדול ומשמעותי.

מספר שבועות לאחר מכן - ערב יום הכיפורים 1973. בבוקרו של אותו יום ראיתי בגיליון "מעריב" שתי ידיעות זעירות בעמודים שונים, כביכול ללא קשר ביניהן, האחת על כוננות בגבול מצרים והשנייה על כוננות בגבול סוריה.

במהלך החג שהיתי בבית הוריי וכבר באותו הערב כשהייתי בבית הכנסת הופתענו לראות ולשמוע מידי פעם כלי רכב צבאיים לידינו. כך המשיך גם למחרת ביום הכיפורים עצמו.

בתום הצום שבתי לביתי כשהרחובות כבר היום מואפלים, כשהגעתי מצאתי בו את הודעת הגיוס שלי. לבשתי מדים וארזתי את חפציי, מיהרתי לנקודת המפגש לגיוס אבל המקום כבר לא פעל. בסופו של דבר הצלחתי להגיע ליחידה בשמונה (!) טרמפים ביעילות ובמהירות רבה.

תפקידי היה מש"ק מודיעין באגד ארטילרי 214 שסיפק סיוע לאוגדה 143 בחזית המצרית.

הזחל"ם אליו צוותתי לא תיפקד כראוי וזכור לי שהנהג התבדח והציע להכניס למנוע אספירין על מנת שיפעל.

יצאנו לכיוון הלחימה ובדרך הגענו לצומת שהופגז על ידי המצרים בטילי פרוג. חבר ליחידה ברח למרחקים והתחיל לצרוח "איפה אתם".

בהמשך הדרך הייתה התקפת מטוסים. ראינו גם מטוסי מיראז' שלא היכרנו לפני כן ושמענו הודעה בקשר שמיראז'ים עם גחון אדום הם לוביים.

בחמשת הימים ראשונים כמעט ולא ישנו ולא הסרנו את המדים ונעלי הצבא הגבוהות.

בלילות ראינו ושמענו התקפות טילים בכמות עצומה, זה נראה לנו אז כמו זיקוקי דינור.

מה שכן עודד אותנו במהלך אותה התקופה היה לשמוע בקשר את קולו הבוטח של מפקד האוגדה אריק שרון עליו סמכנו.

גם את גורודיש שמענו בקשר אומר "דמשק בידינו", על אף שהמציאות בדיעבד היתה אחרת.

כעבור מספר ימים הגיעו נציגי הצבא לאתר חיילי מילואים שלא היו פעילים על מנת לצוות אותם ליחידות לוחמות. גם אני הייתי אחד מחיילים אלו והעבירו אותנו לצורך כך לזחל"ם אחר. זכור לי אחד האנשים שהיה איתי שירה לעצמו בכף הרגל! רק כדי לא להילקח לצורך זה.

לאחר מספר ימים נוספים אותרתי ע"י המפקד האישי שלי והוחזרתי ליחידתי במחנה טסה שם הייתי עד סוף המלחמה.