1973 היתי תלמידת כיתה י"ב עולה חדשה רק שנתיים בארץ.

בשורת המלחמה הייתה מפחידה ומאיימת לאור היותי חדשה בארץ.

בתיכון בו למדתי, גמנסיה ריאלית בראשון לציון, מורים יצאו למילואים, אבות ואחים של התלמידים גויסו ואנחנו הבוגרים חשבנו שחייבים גם כן לתרום את חלקינו למאמץ המלחמתי.

מנהל בית הספר חשב אחרת, שעלינו להמשיך ללמוד לקראת הבגרויות, אך אנחנו לא קיבלנו את גזרת המנהל והחלטנו "לשבות" מול חדרו בטענה שאנחנו הבוגרים חייבים לעזור ולתת את חלקינו במלחמה.

כנראה שהנחישות שלנו שיכנעה את המנהל וכך מצאתי עצמי בבית חולים אסף הרופא, מנהלת כיתת ילדים. היו אלו ילדים בגילאים שונים מגן עד בית ספר יסודי, ילדי צוות הרופאים והאחיות שעבדו יום ולילה כדי לטפל בפצועים שהיו מגיעים במסוקים למחלקות השונות.

לא היה לי שמץ של מושג מה לעשות עם הילדים אבל הרגשתי שהמשימה שלי חשובה לפחות כמו של החיילים בחזית והייתי חדורת מוטיבציה להצליח במשימה שהוטלה עלי.

כל ערב הכנתי עצמי לקראת היום למחרת, הבאתי מהבית ספרים, דפים, עפרונות וצבעים. קראנו ביחד סיפורים, חלק מהילדים ציירו, חלק העדיפו לספר על המשפחה שלהם, והרבה מאוד ניהלנו שיחות נפש בנושאים שונים. החל מאסטרונומיה, רפואה, על המלחמה וכמובן דיון מעמיק בשאלה "מה ארצה לעשות כאשר אגדל".

הייתה זאת חוויה מיוחדת במינה להיות במחיצתם של הילדים הקטנים שהתגעגעו להורים ואף חששו בהעדרם.

אחד הרגעים המרגשים ביותר היה כאשר בוקר אחד ילד קטן בן 8 או 9, ניגש אלי ושאל אותי ברצינות מירבית: "את רוצה להתחתן איתי?" מן הסתם הייתה זאת הצעת הנישואים הראשונה שלי ולהודות באמת הייתי נרגשת ונבוכה מהמעמד.

עניתי לילד שהוא עוד קטן בכדי להתחתן, אך הוא לא התבלבל והבטיח לי שימתין עד שיגדל.

בפרספקטיבה של 50 שנה, אני מאמינה שהחוויה ההיא של האינטרקציה עם הילדים גרמה לי להקדיש את חיי למקצועה ההוראה, ולגבי הילד המקסים מקווה שמצא את האישה המתאימה.