שבת 6/10/73. יצאנו לים והצטרפנו לעוד 4 סטילים שחיכו לנו בים, אנחנו ספינת הפיקוד מפקד השייטת וצוותו איתנו, מפליגים צפונה לעבר לטקייה עיר נמל בסוריה אני הגאי בעמדות קרב רואה הכול בטווח עין. לילה, האפלה מוחלטת אנחנו מפליגים במבנה במהירת איטית כדי לדמות אוניית סוחר.

במהלך ההפלגה עולות מחשבות, כל תורת הלחימה שלנו מבטססת על תאוריה. הרי מעולם לא היה קרב טילי ים ים ואין נסיון קודם. אנחנו חמושים בטילים, פגזים טילי טורפדו, פצצות עומק ודלק. כל פגיעה מורידה את כולנו למצולות, בנוסף טווח טילי האוייב כפול מטיליי הגבריאל שלנו.

המחשבות לא מרפות, האם תורת הלחימה אותה למדנו ועליה התאמנו תוכיח את עצמה ברגע האמת?האם נצליח לחמוק מטיליי האוייב? האם נצליח לסגור טווח לירי ולפגות בספינות שקודם ירו עלינו?

המחשבות נעלמות מיד כשגילינו ספינת טורפדו סורית מול חופי לטקייה. הסתערנו עליה ברירי תותחים והטבענו אותה ואז מתגלה מקשת סורית. תוך כדי ההסתערות לעבר המקשת פתאום מופיעים בשמיים כדורי אש ענקיים אשר טסים לעברנו. לא אשכח מצב בו טסו לעברנו 3 טילים מימין לחרטום שלא האמנתי שנצליח לחמוק מהם.

אני פועל על אוטומט ומבצע תמרוני התחמקות. אנחנו מצליחים להתחמק מן הטילים הסוריים ואז פותחים בהסתערות לעבר הספינות שירו עלינו. אחרי שצמצמנו טווחים ירינו טילי גבריאל לעבר הספינות הסוריות והטבענו אותן ואז מסתערים בירי תותחים על סיטיל סורי שעלה על סירטון.

עם שחר אנחנו חוזרים לנמל חיפה בטוחים בתורת הלחימה אותה למדנו ויישמנו הלילה