"עד היום מעיקה עליי העובדה שלקחתי לירה מצרית ורדיו לא שלי. הלירה שמורה אצלי עד היום"

יש לי ספור אנושי של חייל ישראלי (אני) מתבונן בגופתו של חייל מצרי חזהו מנוקב מיירי טנק המקלעים של הטנקים שלנו שהיו בעמדות על כביש סואץ קהיר בבקר הראשון לאחר הפסקת האש.

הנשק שלו היה ישן מסוג מאוזר קט עץ שבדרך כלל ניתן לחיילי מפקדה לא קרביים ששרתו בבסיס האספקה המצרי שכבשנו בשעות האחרונות של הקרבות הק״מ 101 כביש סואץ קהיר.

אני מתבונן גופת החייל הצעיר מקסימום בגיל 19 ללא רוח חיים הנשק שלו מנוקב קט העץ התפצלה לחתיכות. הנשק מונח לאורך גופו והמיזוודה לצידו נקייה כאילו שהוא שעזב את ביתו דקות מספר לפני כן.

באותו רגע חשבתי לעצמי ווא סה"כ חזר מחופשת פינוק בבית עם אוכל ביתי ואהבה של אמא ומשפחה ועכשיו הוא היסטוריה.

באותו רגע חשבתי על אמא כמה קשה היתה עובדת במעט שהיה לה לארגן לי את התרמיל לילה לפני שעזבתי וחזרתי להביס בימי שרות הסדיר שלי. מה שקרה לחייל המצרי ואמא שלו יכל לקרות גם לי ולאמא שלי ..

פתחנו את המיזוודה הכל הי נקי מקופל יפה תחתונים נקיים חולצות מאכלים מהבית עוגיות טרנזיסטור וגם כסף מצרי. לקחתי את הטרנזיסטור לטנק כי לא שמענו חדשות בכלל לאורך כל המלחמה ולירה אחת מצרית ששמורה אצלי עד היום. עד היום התמונה הזו חרוצה במוחי כמו ציור.

הדבר שמעיק עליי זו העובדה שלקחתי לירה מצרית ורדיו לא שלי. הרדיו התקלקל לאחר כמה שבועות הלירה נישארה.

החלטתי להחזיר את הלירה הזו לשגרירות המצרית. אם יסתדר לי, אולי לאמא של החייל ?! מי יודע אוליי יאתרו את משפחה לפי הספור?

זה ועוד כמה סיפורים אני אשאיר לנח והנכדות…