הזיכרון שלי (וואללה, אני בדמעות), הוא מחציית התעלה. הייתי בתאג"ד שצורף לכוח שצלח את התעלה. התאג"ד היה ממוקם בצד המצרי, ממש על שפת התעלה, והכוחות זרמו על גשר הדוברות. אנחנו היינו במצב סטטי וכל הזמן זרמו אלינו פצועים בדרגות שונות.

אני הייתי חובש. בשלב מסויים לא יכולתי יותר, ופרשתי הצידה. אני זוכר את הפציעות האיומות, כריתת גפיים, שורת המתים הארוכה, מכוסים בשמיכות ורק הרגליים מבצבצות. אלונקה אחת מלאה בדם כמו בריכה. ספגנו כל הזמן הפגזות. מישהו קרא בעיתון היחידתי שנפלו עלינו כמאה אלף פגזים וקטיושות ביממה אחת. אני זוכר כשהיינו שומעים יציאות, נכנסנו מיד לבונקר מצרי נטוש שהיה בקרבת מקום והצטופפנו.

אני הייתי האחרון להיכנס וחשבתי שאני אספוג את הפגיעה, אם תהיה, וכך אולי אציל אחרים. באחת הפגיעות הקרובות לבונקר הוא הזדעזע כולו ומישהו צעק "נפצעתי". מתברר שהיתה לו כוס תה חם שנשפך עליו והוא חשב שזה דם. אחרי המלחמה הייתי רגיש לכל רעש, טריקת דלת נשמעה לי כהפגזה והייתי מגיב רגשית קשה. רק לאחר זמן רב חזרתי לעצמי. עד היום אני בכלל לא מבין איך לא חטפתי הלם קרב... היו לי כל הנתונים לזה.