הייתי חיילת בבי"ח שדה ברפידים. יום אחד עמדתי בשער בית החולים (שתי חביות וחבל), פתאום זיהיתי מישהו מגיע ברגל מרחוק. סקרנותי היתה גדולה כיוון שבי"ח שדה ברפידים באמצע המדבר.

אף אחד לא מגיע ברגל! או באמבולנס או ברכב או בהליקופטר.

חיכיתי וההלך הלך והתקרב.

ברגע שהגיע לכניסה לבית החולים הוא נפל על הרצפה ובכה בכי נוראי! ממש בכי קשה ומר! בכי שאני שומעת באוזני עד היום!

רצתי להזעיק עזרה.

הגיעו חובשים והכניסו אותו על אלונקה למרפאה.

יותר מאוחר שאלתי לשלומו ומה קרה? הוסבר לי שהוא חקלאי במילואים ובגלל שאין ידיים עובדות והוא במלחמה כל המשק שלו נהרס.

הייתי צעירה מאד בת 19 מאד כאב לי על הרס המשק שלו בגלל המלחמה. יש לי הרבה זכרונות מבית החולים אבל זה זיכרון שצרוב חזק.