הקרב הראשון לכיבוש החרמון התנהל ביום שני ה-8 לאוקטובר 1973. הייתי מ"פ קורס המ"כים של סיירת גולני בדרגת סרן בגדוד 17 של גולני. הפלוגה שמנתה כ-45 לוחמים ב-3 צוותים, סיימה זה עתה את הקורס.

עד ערב יום הכיפורים לא הוכרזה כל כוננות. במוצאי החג יצאה הפלוגה יחד עם שאר הגדוד באוטובוסים לשטחי כינוס בראש פינה. לגדוד לא היה רכב קרבי, והמג"ד דובי דרור לקח אותנו המ"פים למחסני החירום של מחנה פילון, משם "סחבנו" כ-12 זחל"מים השייכים לחטיבת טנקים מילואים וכך עלינו לרמה.

ביום שני ה-8 באוקטובר בשעה 08:00 הזעיק מפקד החטיבה אל"מ אמיר דרורי את מפקדי החטיבה לקבוצת פקודות בגשר מסעדה. התברר שיש עדיין לוחמים המסתתרים במוצב החרמון וכי יש למהר ולכבוש מחדש את המוצב כדי לשחררם. קבוצת הפקודות היתה חפוזה מאוד: המשימה היתה כללית, לא היה כל מודיעין לגבי האויב, לא הוזכר סיוע ארטילרי, התקשורת היתה חסרה וכן לא ניתן זמן לתדרוך הכוחות.

התכנית הייתה לנוע לעבר המוצב בשני צירים: גדוד 51 ינוע רגלית על תואי מעלה גולני וגדוד 17 עם 2 פלוגות קורס מכ"ים ומח' טנקים ינוע על ציר הכביש לעבר מוצב החרמון. הפלוגה בפיקודי, על גבי 3 זחל"מים נעה בראש הטור לאחר מח' הטנקים. היתה לנו תחושת ביטחון ומורל גבוה. בהגיענו לנחל ג'ובתא - נורו לעברנו ממארב 2 פגזי תול"ר שהחטיאו. באותו הרגע הבנו שהמלחמה שלנו החלה ונכנסנו לכוננות מלאה.

בעיקול הטנק, הורה לי המג"ד לנוע רגלית עם 2 צוותים על גב השלוחה ולאבטח את אגף הטור הממונע. פרשתי את 2 הצוותים צוות, אורי הרמן מימיני וצוות שמואל סלע משמאלי והתחלנו בתנועה במעלה השלוחה. השטח היה קשה לתנועה עם סלעים ענקיים וללא צמחיה.

כעבור זמן קצר נפתחה עלינו אש מדויקת מלפנים. הסורים היו מחופרים היטב ומוסתרים בשטח השולט שמעלינו. התקדמנו לאט בדילוגים תוך חיפוי הדדי. הצוות של שמואל סלע משך שמאלה והתנתק ממני. המשכנו להתקדם לעבר גבעה 17. המ"מ אורי ולוחמים נוספים נפצעו. גם אני נפצעתי. פעם ראשונה חטפתי כדור במפשעה ומאוחר יותר נפצעתי בידי ואיבדתי הרבה דם.

ההתקדמות נבלמה, וביקשתי סיוע ארטילרי אך נעניתי בשלילה. הקרב היה קשה ומטווחים קצרים. חשתי חוסר אונים ופחדתי שהסורים יסתערו עלינו. דיווחנו למח"ט, ורק מאוחר יותר התברר לי שהמח"ט הורה לשלוח אלי תגבורת, שהסתבכה ולא חברה אלי. בערך בשעה 11:00 קיבלנו הוראת נסיגה. למזלנו התכסתה הגבעה בערפל והתאפשרה נסיגה ופינוי מוסתר של הפצועים.

בסופו של דבר היו לגדוד 25 הרוגים, ולפלוגה 4 הרוגים ו-12 פצועים. תחושת כישלון צורב מלווה אותי עד היום. אני מאמין שעם כוח רגלי גדול יותר וסיוע ארטילרי שהיה זמין אך לא הופעל - היינו מצליחים במשימה.