יום שישי, ערב יום כיפור בצהריים, לא הספקתי לצאת הביתה וקיבלנו הודעה על עוצר יציאות.

לא ידענו על שום דבר, מה ולמה, ואז התחילו להגיע שמועות שיש מתיחות רבה, ולא ידענו היכן. בשעה 11 בלילה יום שישי, מכיון שההינו ימ’ח מילואים היתה ביקורת מטכ״ל לאפשרות גיוס מילואים, ולנו הבנות אמרו להתכונן להפעלת גיוס מילואים. כל חטיבת אנשי המילואים צוותו ללחימה בדרום עם טנקים שנילקחו מבית הספר לשיריון ג’וליס וצאלים. אנחנו בשבת בבוקר קמנו להמשך שבת מתוחה, ובצהרים בשעה 2 ניתנה הוראה לגיוס מילואים, ואני צותתי עם נהג קומנדקאר וארגז של כל חומר הגיוס וכתובות נסענו לתא לבית הוועד הפועל , כי שם היה מרכז הגיוס חירום חטיבתי.

בדרך עברנו בנתניה לקחת את קצין הקישור (הבוס שלי חולי שמו) , וראו אותנו אנשים מבית כנסת עטופים בתליתות ושאלו - האם זה נכון שפרצה מלחמה?

אחר-כך הגענו לתא הגענו והתחלנו בנוהל הגיוס, והייתי שם יומיים. אחרי שהחטיבה גויסה חזרתי לבסיס ולא האמנתי למראה עיני… כל המחסנים היו פתוחים ורייקים, כולל הטנקים. החדשים הועלו לרמת הגולן על זחלים. הימים הראשונים של המלחמה היו קשים מאוד, שמענו על הקרבות שמתחוללים בכל מקום, הורידו אלינו צוותים מחטיבות סדירות, שנשארו ללא טנקים, ומפוררים כדי שנצוות אותם מחדש ולהעלותם חזרה לחזית. אילו היו מראות שלא אשכח עד סוף ימי, בגלל הפחד שהיה בהם , והסיפורים ששמענו מהם, רובם כבר היו בקרבות וחצאי צוותים נשרפו והושמדו.

שמענו מה שקרה בנפח, ואת ההתקדמות עד עין גב, ואני כבת קיבוץ בית זרע שבעמק הירדן, הייתי מודאגת להורים בבית ומה שיכול להיות.

כל הבסיס נשאר ריק מגברים ורק בנות וטבחים ומנהלה, כי גם תומכי לחימה צוותו להיות לוחמי טנקים בקו החזית גם הצפונית וגם בסיני בדרום. חטיבת המילואים הצטרפה ללחימה בדרום יחד עם אוגדה 252, ונלחמה בגזרה המרכזית וצלחה את התעלה והחזיקה את הצד המזרחי של התעלה. למיטב ידעתי נהרגו מילואימניקים רבים ונפגעו. ההינו שם מעל 3 חודשים בפאהיד.

משפחות של מילואימניקים שלא היה קשר איתם הגיעו לשער הבסיס במחנה נפתלי לברר על יקיריהם. ולנו לא היה אישור למסור אינפורמציה.

המח"ט היה ברעם. הסמח"ט זיסו ניפצע ולא חזר, אותו החליף אמנון אשכול מעין המפרץ.

לאחר המלחמה אמנון אשכול שהיה אזרח נקרא לדגל וחזר לצבא לשקם את החטיבה, עם אורך רוחו. היה אדם משכמו ומעלה, יכל להיות רמטכ"ל, הצליח לאסוף את כולנו ולבנות את השברים מחדש.

אני רוצה להוסיף שבחטיבה הכרתי את בעלי מוטי כאלי מירושלים . אחרי 3 שנים התחתנו, לנו 3 ילדים ו-10 נכדים, שנים מהם חיילים.