עם פרוץ המלחמה מפקדת החיל ציוותה אותי להיות ראש חוליה של מרצים שכללה אותי ועוד שני מתנדבים צעירים. גייסו עבורנו מכונית אמריקאית חדשה על נהגה, שהיה המבוגר בינינו, דר' פאלק מעוז, (אשר הלך לעולמו לאחר המלחמה). הוא שימש מיד לא רק כנהג אלא כמרצה. ביום שני, ה-7 לאוקטובר, קיבלנו הוראה לרדת מייד לרפידים ולהתייצב אצל קצין החינוך האוגדתי.

הגענו בערב לרפידים ומייד נקראנו כדי להגן על הבסיס מפני חיילי קומנדו מצריים. ביום ג' בבוקר ירדנו למעבר המיתלה. משהגענו לשם, למרות שידענו כבר על המתרחש במלחמה, נחמץ לבנו. והזדעזענו. חשנו במלוא הטרגדיה של החיילים הסדירים בני ה-19 ששוחחנו עמם, אחרי שנסוגו למנוחה מקרב הבלימה. הרבה מחבריהם הצעירים נפלו בקרב זה. החיילים שעמם שוחחנו סיפרו לנו על התדהמה שחוו בהיתקלות שלהם עם חיילי האויב. "הם לא פחדו מהטנקים שלנו. היה להם טירוף בעיניים. אחרי שפגעו בטנקים עם טילים שלא הכרנו, המשיכו להסתער על הטנקים, למרות שירינו עליהם באש מקלעים וניסו לשלשל לטנקים רימונים". כך אמרו החיילים, והוסיפו כי לדעתם החיילים המצריים היו מסוממים.

הם לא ידעו דבר על טילי הסאגר שפגעו בטנקים. לאחר הפגישה עם החיילים במיתלה, סיירתי עם החוליה שלי בכל רחבי סיני ואף עברנו את התעלה עם האוגדה של אריק שרון וחוינו קרבות ואירועים שלא אשכח לעולם. אך המפגש הנ"ל במעבר המיתלה, הוא בעיני ביטוי תמציתי של תוצאות המחדל, של הטרגדיה האישית של כל חייל, שנבעה ממנו, ושל הכאב הנורא שהתלווה.