אני חיילת בבה"ד 1.

יוצאת הביתה לפני יום כיפור. בצהרי יום כיפור עם שובי מבית הכנסת עם אבא וצמה הטלפון מצלצל מצב חריג ביותר. על הקו משהי מהצבא . "פרצה מלחמה תגיעי דחוף לבסיס"

אני שגרה בתל אביב. יום כיפור צריכה להגיע למצפה רמון .

שאלתי "איך. אין רכבים".

תגיעי בטרמפים. ארזתי מהר את המזוודה הירוקה. לבשתי מדים ויצאתי לדרך. התקשרתי לביתו של חבר שלי ( סגן מיכאל מייקי מפן ) הוריו ענו לי שהוא בדרכו לבסיס.

הגעתי לבה"ד 1 אחרי 6 שעות...אבל הוא כבר לא היה שם וכך כל הצוערים והקצינים.

נותרנו רק כ 20 חיילות. כך במשך כשלושה שבועות היינו בבסיס עם דאגה עצומה לחיילינו או כמו שקראנו להם " הילדים שלנו" ואני לאהובי מייקי.
ספדנו והתאבלנו על מתנו .

ממכשירי הקשר למדנו מי נפל. הכנו חבילות. מכתבים. הדבקנו חלונות . וכל מי שחזר לבסיס משדה הקרב חקרתי מה קורה עם החבר שלי והוא שלח את התמונה המצורפת כדי להרגיע.

יום אחד שמעתי בחדרי את הדפיקה הייחודית לנו כשביקרנו איש את רעהו בחדרו.

הדופק עלה הדמעות זלגו כשראיתי את אהובי עומד מאובק שזוף עם בגדי ב בפתח הדלת במלוא קומתו. התחבקנו שעה ארוכה.

נדרתי שאהיה שלו לנצח.