הזיכרון שלי ממלחמת יום הכיפורים הוא זכרון של עורף.

הייתי ילדה בת 13 שלמדה בחינוך הדתי ממלכתי. גרתי בחיפה בחליסה. היינו כל החברים בחצר של בית הכנסת שהיה בהדר.

פתאום שמענו אזעקה.

אנשים החלו לצאת מבית הכנסת והורו לנו להתפזר. התחלתי ללכת לכוון ביתי חזרה והדרך לא היתה קצרה ותוך כדי הליכה ראה ניגש אליי איש שצעק לי ילדה רוצי רוצי מהר הביתה. ואני רצתי כל עוד רוחי בי.

הגעתי הביתה ואבא שלי כבר לא היה בבית. הוא גויס. עד היום אני לא שוכחת את אותו הרגע ואת אותו האיש ואת הבהלה שאחזה בי ילדה בת 13.

היום זה מרגיש לי כמו טראומה מאותה מלחמה.