ביום ה-6 באוקטובר הורדה פקודת המראה למלחמה. במקום לבצע תגבור סיורים ותצפיות לאורך הקו, פקדה חטיבה 14 על הסיורים והתצפיות בשעה 1200 להתקפל ולחזור למחנות הקבע. חטיבה 14 השאירה באישור והוראות מפקדיה את הקו פרוץ וללא מגע עין ומודיעין עם האויב ועם איזורי הצליחה. לאחר דו שיח של שעה עם מפקד האוגדה הורדתי פקודה להכניס מחלקות בודדות של טנקים לאיסורים השולטים על המרחב שבין המוצבים. חטיבה 275 פקדה על גדוד 9 לנוע, חטיבה 14 לא עשתה כלום והתעקשה להשאיר הטנקים במקומם ואת קו המגע פרוץ ללא כיסוי מודיעין קרבי. כך שטחים עצומים בין המוצבים שם היו משטחי נחיתה של האויב - לא היו מכוסים בתצפית ומעקב.

דווח לי שגדוד 9 נכנס לקו. בשעה 5 דקות לשתיים פנו מחטיבה 275 וביקשו אישור לפתוח באש ארטילרית. נתתי האישור ואישרתם אש טנקים ואז נאמר לי על ידי הקמבץ שהגדוד לא בעמדות הואיל ומישהו באוגדה נתן הוראת ביטול לפקודתו. עם פתיחת האש זינק הגדוד לעמדותיו, האויב כבר חיכה לו והגדוד הושמד תוך שעות ספורות. גורל דומה עלה בחלקם של גדודי חטיבה 14.

ההלחם היה ברור, עד אותו הרגע לא היה איש בחמל האוגדה ואז בשעה 14:02 דהרו במדרגות בחמל קציני האוגדה, בראשם המפקד וקציני האגם. צרחות היסטריות מלאו את החלל. בחמל המולה ואי סדר, מפקדת האוגדה איבדה שליטה והכשל התיפקודי עלה ביוקר. האלוף עימנו אל סקל כותב בסיפור ה״סדיר יבלום״ שאילו קיבל פקודה להכניס טנקים לקו היו לו פחות 68 הרוגים (כך למרבה הפלא הוא כותב שם !!?). בהמולה שנוצרה ברקע דיווחים ושמות הרוגים העולה בקשר, רבים מהם חניכי בקורס הציונים של השריון עזבתי את המפקדה הכושלת עליתי על טנק ויצאתי להלחם!!! וכך הקמתי את כוח עמית במסגרת חטיבה. 401 .