בשעה 14:00 , בלי כל אזהרה או אזעקה, מתחילה הפגזה על המוצב.

קולות הנפץ שנשמעים מבחוץ לא מוכרים לי. קירות המוצב רועדים בקצב הפיצוצים הבלתי פוסקים.

כל שישים החיילים 20 | מנחם ברקאי שבמוצב, שכמה מהם שוטטו תחת כיפת השמיים הכחולים מחוץ למוצב, נכנסים במהירות פנימה.

כבן קיבוץ דגניה ב', יישוב ספָר עד מלחמת ששת הימים — שפרצה שש שנים קודם לכן — וכילד מקלטים, אני אומר לעצמי שזו סתם איזו הפגזה, בטח לא משהו רציני.
אירוע מקומי ותו לא.

אני עדיין מחכה לשמוע קולות בעברית, וכלום.

מהכיוון שממנו נכנסנו למחילה, נשמעים קולות חלשים, בערבית... הלב מחסיר פעימות ומתחיל להאיץ.

האמונה והידיעה המוחלטת שבצה"ל לא משאירים חייל מאחור, מתרסקות לרסיסים!

נראה שיש הבנה שבשתיקה כי אין לנו סיכוי לצאת בחיים מהקרב הזה.

הסורים צועקים שניכנע. חיילי מודיעין, שהם דוברי ערבית, צועקים להם שאנחנו נכנעים.

בידיים רועדות אני מסיר את גופיית הטריקו הלבנה שאני לובש מתחת לחולצה הצבאית. עוד כמה חיילים פושטים את גופיות הטריקו הלבנות ואנחנו מנופפים בהן. אנחנו נכנעים.