לפני המלחמה חייתי בסיני במקום שנקרא אבו - רודס. אבי עבד אז בנתיבי נפט ואני הייתי בת 6 עולה לכתה א' ועם אחי הקטן שהיה אז בן 4.

חיינו בקרבת חוף הים המהמם, כשבינינו לבין הים מפרידים בונקרים ומסביבם המוני תרמילי כדורים, נהגנו לשחק שם, בין הבונקרים ומגדלי השמירה שהשאירו אחריהם המצרים.

חיינו שם שנתיים, זו הייתה תקופה מקסימה, מיוחדת, ולמרות מרחק השנים, יש אירועים וזכרונות שצרובים לי ובי עד היום, זכרונות טובים שמעלים בי חיוך ורצוו לחזור ולו לרגע לימים ההם. עד ש... החלה המלחמה.

אני ממש זוכרת את זה, צרוב בי טוב, טוב. זה היה יום שבו התכוננו ללכת לבית הכנסת עם שאר המשפחות שחיו לצידנו, התלבשנו יפה והמתנתי מחוץ לבית להורי כדי שנלך.

ולפתע, קלטו עיני סירות או משהו גדול יותר מתקרבות אלינו מכיוון הים, עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, אמי תפסה אותי, את אחי הקטן ואת אחי התינוק שנולד לא מזמן ורצנו עם השאר לרכבים שחיכו לנו והסיעו אותנו במיידי לשדה התעופה.

העלו אותנו למטוס, וברגע אחד נאלצנו לעזוב את המקום המהמם שהיה ביתנו, השארנו הכל וברחנו, כשמטוס קרב ליווה אותנו כל הדרך עד נתב"ג.

אבי גוייס ונשאר להלחם, ולאחר זמן חזר אלינו בשלום. אני ממפוני סיני ב- 1973.