אגמון אסתי
שירתתי בחיל המשטרה הצבאית במצ"ח ביחידת חז"פ בקריה. שבועיים ויותר לפני פרוץ המלחמה היו כותרות ענק באדום בוהק שיש סכנה למלחמה מהצפון - הממשלה של גולדה לא שעתה להתראות אלו - ואז פרצה המלחמה. מלחמת יום הכיפורים.
חשבנו שזו תהיה מלחמה קצרה, כמו מלחמת ששת הימים, אבל התבדנו. היא נמשכה ונמשכה...
בחז"פ הגיעו אלינו דיווחים מצמררים על אובדן של כוחותינו, על פגיעה של כוחותינו בכוחותינו, על גופות קפואות שנמצאו בסנטה קטרינה, על פגיעה של האוייב בחיילי צה"ל שלא היו מוכנים....
הגיעו נשקים שהלכו לחיילים לאיבוד...הייתי בקריה אבל התחושה היתה כבדה ...לא ידעתי איפה החבר'ה שהיו אתי בצבא כי לא היה לי קשר אתם.
הרחובות היו ריקים ,מכוניות 'התגייסו' לצה"ל ונצבעו בצבעי הסוואה
המלחמה נמשכה ונמשכה
החושים היו כהים ...
היינו צעירים ולא הבנו את הסכנה בה המדינה היתה. לא פחדנו כל כך, היינו באוטומטי...
תמונות אין לי באופן ספציפי לגבי חייל או חיילת זה או אחר....היה באותה תקופה סיפור נחמד שהיה קשור אלי . היה איזה מילואימניק שהיה משמיעה לי כל ערב את השיר "לילות משי לבן" וזה היה נחמד...
אני זוכרת איזה קטע מצחיק שדדו, הוא דוד אלעזר התקשר איזה ערב וביקש לדבר עם הקמצ"ר, הייתי אז תורנית ועניתי לו: "הוא לא נמצא".
"חיילת מדבר דדו "
"אתה צוחק ממני אולי הקול שלך דומה לזה של דדו..."
"חיילת תפסיקי להתחצף...."
ואז ניתקתי לו.... היינו תמימים לא הבנו, בכל אופן אני לא ידעתי ולא הבנתי עד כמה הסיטואציה בה היינו היתה מסוכנת....
מלחמה קשה ,מלחמה עקובה מדם,מלחמה שבגלל ממשלה שלא הקשיבה לאיום של ארצות ערב לא הכינה את עצמה....