המלחמה הארורה ההיא ששינתה את צביון חיינו.

יום כיפור ה 6 באוקטובר 73 שבת, שש בבוקר. בבית הורי בר"ג הטלפון מצלצל. מעברו השני של קו הטלפון בקע קולו של הקצין התורן בבור בת"א: "דודי, תגיע מהר לשדה דב, מחכה לך שם מטוס ססנה שיוריד אותך מיד לאום חשיבה (בסיני)." כך בהפתעה מוחלטת, החל היום אולי המשמעותי ביותר בחיי ושל רבים אחרים מבני דורי, יום בו פרצה המלחמה הארורה ההיא, מלחמה שנתנה בנו סימנים וצלקות בל ימחו, ולמעשה שינתה ועיצבה לצמיתות אצל מרביתנו, את דפוסי החשיבה, ההתנהלות, אופן קבלת החלטות, וזאת בכל נושא קטן כגדול, חשוב או שולי כאחד.

לא אחת מוצא אני עצמי גם בימים אלו ממש ובמהלך שיגרת יומי, חוזר בודק ומאמת, מספרים או נתונים שהועברו אלי, וזאת מתוך אותו הרגל בלתי ניתן לריסון, ששורשיו נטועים באוקטובר ההוא של שנת 73, הרגל שבהעדרו בעת ההיא כשהסמוך והיהיה בסדר משלו בכיפה, שילמנו בשל כך בחייהם של כמעט כ 3,000 מטובי בנינו.

בעת הזו, כששוב ניתן להבחין סביבנו באותם ניצנים העלולים להניב את אותם פירות באושים, ראוי לכולנו לחזור שוב לנאומו של יצחק רבין ז"ל, נאום שנשא בפני בוגרי מחזור פו"מ, 19 שנה לאחר אותה מלחמה, ואלו היו דבריו: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה - זהו צירוף שתי המילים יהיה בסדר. צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיים היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא בסדר: יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. היהיה בסדר מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. היהיה בסדר, אותה טפיחת כתף חבר'מנית, אותה קריצת עין, אותו סמוך עלי, הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת החפיף היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת שיהיה בסדר פירושו שהרבה מאוד לא בסדר.

באשר למשמעותו של יום הכיפורים הפרטי שלי בכלל, ומשמעותו מאז יום הכיפורים 73 בפרט, הרי שיום זה שינה ב 47 השנים האחרונות את צביונו והפך למעין שעטנז לא ברור מבלבל ומעיק, של קדושה מחד וחול ויגון מאידך. קדושה של בתי כנסת ודממה מוחלטת, וחול בצבעים של חאקי, אדום של דם ושחור של מוות ושכול.

בכל שנה בפרוס יום הכיפורים כשמאן דהוא פונה אלי בשאלה, האם אני נוהג לצום, חומק אני ממתן תשובה ישירה לשואל, ומסתפק בחיוך סתום וחסר פשר, משום שהדבר הרי הוא כה אישי ונתון רק ביני ובין השוכן במרומים, ואם בשוכן במרומים עסקינן, אזי ניתן להגדיר את "יחסינו" מקדמת דנא כקרירים למדי, שכן מיום שעמדתי על דעתי, לא יכולתי להשלים עם נבצרותו, במחצית הראשונה של שנות הארבעים. בחרתי אז להיתלות באילן גבוהה, בדמותו המרתקת של נשיא בית המשפט העליון השופט חיים כהן ז"ל כשנשאל בזמנו השופט כהן על יחסו לשוכן במרומים, השיב נחרצות וללא היסוס בטון דיבורו שהיה כל כך ייחודי: "לאחר השואה אני מרדתי בו" ועוד הוסיף השופט כהן: "תמיד גרסתי שמוטב שלא להאמין בו, מפני שאחרת הייתי צריך לשנוא אותו". אז אין בי חלילה שנאה, רק תהיות ושאלות שנותרו פתוחות, אך מאחר ובכל זאת הרי בנפש יהודי הומיה וגאה עסקינן, אסיים בברכת גמר חתימה טובה לכל בתמונה: אוקטובר 73 בבונקר באום חשיבה בסיני, צמוד לגבו של פרקש זאבי (מי שהיה לימים ראש אמ"ן)