בערב יום כיפור בהיותי נערה כבת 14, נפגשנו כל החברה בתנועת הצופים יד אליהו צמוד לבית השיריון שם הגיעו אלפי בחורים שנקראו למילואים בצו 8. תושבי השכונה הבינו מיד את הנורא וכמובן כולנו חיבקנו וציידנו אותם בשקי אוכל צידה לדרך על אף צום יום הכיפור שהחל כמה שעות קודם. זוכרת עצמי מיד עם יציאת השיירות כל אחד לבסיסו, חוזרת הבייתה באותו הערב מלאת חרדות, מספרת להורי את שראו עיני. מאחר ובבית לא פתחנו את הרדיו מפאת היותינו ביום כיפור, הורי לא הבינו מה אני מספרת, איך זה יכול להיות? את בטוחה שזה מה שראית?

אחי הגדול הגיע אף הוא מיד אחרי גם הוא משבט הצופים הצמוד לבית השיריון ואכן חיזק את שסיפרתי בבית ואף הודיע שאנחנו כנראה לפני מלחמה קשה. המשפחה נכנסה ללחץ ואף דאגה להרגיע אותנו כתפקיד הורה דואג לילדיו שאולי הכל יעבור בלי כלום בשלום. ואכן יום למוחרת ביום כיפור עד לשעה 15 אחה"צ, הכל עבר בשקט עד שלפתע אחד השכנים שהדליק את מקלט הרדיו שלו מיידע אותנו על מה שהוא שומע ברדיו מצרים על ריכוז כוחות שנלחמים בגזרות השונים. נכנסנו להלם וחרדה עמוקה, יום כל כך חשוב ומכבד לשמוע את הקורה.

או אז, אבי ז"ל שהיה איש שיום כיפור מבחינתו היה יום קדוש לקח אחריות עליונה בהיותו הורה ל2 ילדים והודיע לנו שאין ברירה, מלחמה כנראה החלה וחייבים להיות צמודים קשובים להודעות מכלי התיקשורת. ואכן הבשורה המרה הגיע והתממשה לה עם המון פחד וכאב. היום בהיותי אם וסבתא דואגת לספר לילדים ולנכדים את שעברנו במלחמת יום הכיפורים ממבטה של נערה תמימה בת כ-14 שבסך הכל באה למפגש חברים בתנועת הצופים ומכאן הסוף ידוע.

כמו גם זיכרון צרוב של ילדה בת 7 שחוותה בפעם הראשונה אות מלחמה, אזעקות במלחמת ששת הימים 1967 בהיותי ילדה קטנה בכיתה ב. אכן עברנו ימים קשים עד היום.הקמנו מדינה לתפארת במחיר נפילת מיטב בנינו הקדושים. מרגישה צורך לקרוא לכולנו להתאפס על החיים, לחיות כולנו יחד. אחים אנחנו . תחי מדינה ישראל לעד.