זה התחיל בחתונה שלי שבועיים לפני המלחמה. אהבה גדולה ואז יום כיפור אני בביתי החדש עם אישתי הטרייה. שומע מחלון הבית אוטובוס נוסע אני מדליק רדיו שומע הקראת סיסמאות לגיוס.

מוצאי כיפור גוייסתי לקסטינה. התותחים מוכנים ומזובדים. אין טריילרים להובלה. ממתינים עד למחרת הגיעה פקודה לרדת על שרשראות עד תעלת סואץ 500 ק'מ עם שרמנים ממלחמת העולם השנייה.

אני נהג סמג'ד עם זחל'מ מוביל 12 טנקים בנסיעה שנימשכה יומיים רצופים. רוב הטנקים ניתקעו בדרך הגענו עם שני טנקים לציר טליסמן. בהגיענו לנקודת המיקום שניקבע לנו למעשה השטח כבר ניכבש ע'י המצרים ומצאנו את עצמינו מול השיריון המצרי.

קצת בלגן עד שהיסתובבנו ונסוגנו לאחור התיישבנו והתחלנו להפגיז את איזור איסמעיליה והחוה הסינית.

פתאום תקפו אותנו מטוסים עיראקים שלא פגעו בנו היצלחנו להפיל מטוס אחד שנפל לא רחוק מאיתנו.

המלחמה ניגמרה ללא הרוגים.

את בן אבו ז'ק איבדנו במלחמת ההתשה בשנת 1968 מהפגזה מצרית על הגדוד שלנו, הוא קיבל רסיס בבטן. ואני הובלתי אותו לתאג"ד עם קומדקר, שם לאחר ניסיונות החייאה הוא ניפטר. אזכור אותו כחבר ניפלא נגן גיטרה מחונן. הוא היה מחייפה. יהי זיכרו ברוך.