גם במלחמה כואבת יש נקודות אור.

פרצנו את הגבול אל סוריה, באיזור מסעדה. שיירה ארוכה מאוד של טנקים, נכנסת אל שטח סוריה. לאחר ימים ארוכים של שחיקה, בה נהרגו רבים מחברינו, רבים מחברי.

אנו הגענו בגל השני, את עיקר השחיקה ספגו חיילי הסדיר ששירתו אז ברמת הגולן. השתחררנו קצת לפני המלחמה, עדיין לא היינו מצוותים. אך כשפרצה המלחמה חיפשנו אותה. מצאנו אותה מיד והתחברנו.

ראינו צמד מטוסים ישראליים מותקפים על ידי שישה טילי סאם 6 בבת אחת, לא היה למטוסינו סיכוי, תופת אימה. אך לאחר פגיעת הטיל, הטייס צנח, המטוס חג מעליו, לזיהוי והגנה, ומסוק שלנו הגיע לאסוף את הצונח, הנה נקודת נקודת אור.

דהרנו בשיירה ארוכה לכיון מזרעת בית ג׳אן, מטוסים סוריים מדגם סוחויי או מיג 17 תקפו את השיירה השועטת מזרחה, הרמנו את המקלעים וירינו צרורות אש רצופים אל עבר תוואי מעופם של המטוסים, שהפחידה כנראה וכנדרש, את הטייסים הסוריים, הם התפצלו לשניים-שניים והפילו את פצצותיהם לצידי השיירה. אף אחד מאיתנו לא נפגע. פעלנו ביחד ונכון. נקודה של עבודת צוות שהגנה על כולנו. נקודת אור נוספת.

קצת אחרי נענו בין שיחים, איזור מאיים. מחשש למארב רגלי, הכנתי רימון להשליך אל השיחים החשודים, כשהרמתי את הרימון מהתפס אליו היה מחובר, בצד הצריח, ליד עמדת המפקד, ראיתי שהוא חצוי, חלקו התחתון מגולח. כנראה שאחד מהרסיסים של הפצצות שהוטלו על ידי המטוסים עף לעברי, פגע ברימון, וחצה אותו לשניים וזה בחר לא להתפוצץ. הנה עוד נקודת אור.

נקודות האור הזכה והזוהרת מכולן. לאחר כיבוש מזרעת בית ג׳אן, ראיתי את קאולי, סמג״ד גדוד 77 המקביל חולף על פני חשוף בצריח. סימנתי לו לשלום, הכרנו מקורס הקצינים, בעודי מחליף מילה או שתיים איתו, פרץ מבין רגלי הסמג״ד, חיימי התותחן, הוציא ראשו מתוך הצריח, ושאג בקול שופר, ״שלום״.

התותחן, הוא שכני מילדות הכרנו מינקות כל המפגש נמשך שניות בודודת. הוא ראה אותי בפריסקופ ופרץ החוצה. זו היתה נקודת אור אדירה בשבילי, לראותו, ועוד לראותו חי. החוויה נמשכה רק שבריר של אושר, אך היא העניקה לי קצת שלווה. לראות שכן מהבית. היה כמו לראות את הבית.

פגשתי אותו לפני מספר ימים. שוחחנו על הפגישה ההיא, לראשונה מזה ארבעים שנה. ארבעים שנים היינו גברים, עכשיו כבר קצת לא. הוא סיפר שכשראה אותי, אז במזרעת בית ג'אן, הועמו מעט מוראות המלחמה שחווה, פתאום הוא הרגיש קצת בית, הרגיש לרגע משפחה.

וזהו. אחרי זה המשכנו למות.

זה היה רגע של אור בתוך המלחמה. והאור הזה, החלש, הרגעי, האיר את החושך החזק, האיום, והפך אותו לקצת פחות מאיים, לקצת פחות איום.