כבר ביום שישי 05/10/1973 התחלנו להערך למלחמה, חימשנו ופרקנו, תלינו טילים ושוב פירקנו ותלינו פצצות וכל זאת בדת"ק 1 טייסת 113 עם מטוסי "נשר" המיר"ז הישראלי, למחרת כבר מהשעה 07:00 שהסירנה הצעקנית העירה את כולנו, מיד זרמו אנשים את תוך הדת"ק ופעלו בנחישות סביב המטוסים.

בשעות הצהריים נקראת למחלקתי אביזרים בגף מערכות טייסת תחזוקה ,שהערך לקראת פריסה עם טייסת 105 מטוסי סופר מיסטר משופרים עם מנוע אמריקאי J-52 שנקרא גם "סער",לירידה לארם אל שייח בבסיס "אופירה" בדרום סיני. לצערי לא יצאתי עם כל אנשי הצוות הפורס בשעה 20 בערב.( הציוד ירד עם כל הצוות ). אני שלעצמי הוטסתי ביום שני 08/10/1973 במטוס פייפר אשר נאלץ לנחות בבסיס עציון כנף 10 עקב "סדין אדום" חוסר אפשרות ראיה עקב סופות חול,לאחר מספר שעות המשכנו בטיסה דרומה.

עקב אירוע שהיה ממש יום קודם שמטוסי חיל האוויר המיצרי ניסו לפגע במטוסינו שחנו תחת סככת אסבסט בקצה הדרומי של מסלול ההמראה ע"י הפצצתם ולמזלינו לא פגעו, מיד ניתנה פקודה להכשיר את הדת"ק החדש, גדול עם 6 כיפות בטון על אף שלא היה מוכן מבחינת מערכות חשמל ,מים, קשר ועוד וכמובן לא היה נקי. כך תוך 24 שעות המקום הוכן לפעילות מבצעית והמטוסים הורדו לדת"ק שבו פעלנו באופן מוגן עד לסיום המלחמה ב-24/10/1973.

כל תקופת המלחמה לא הותקפנו כלל מאחר שכוחותינו לאט לאט הטו את הכוח לצידינו. לא פעם חזרו מטוסינו פגועים מירי או מרסיסים של נסיונות לפגע בהם ע"י כוחות הצבא המיצרי, מטוסים שנפגעו קשה יותר הוטסו לבסיס האם כנף 4 ואחר הוטס אלינו לאחר ביצוע משימתו באיזו התעלה.

הפעילות היתה מורכבת והימים נמשכו ולא הסתיימו חרף זאת שפעלנו בשתי משמרות. עוד באותו יום ששבנו לבסיס האם עם מטוס הרקולס לאחר שהוכרזה שביתת נשק רדפה אחרי מש"קית החינוך עם חבילה שהגיע עם מהוריי וכמובן החבילה לא שרדה יותר מדקה וכולם נהנו מהעוגות הטעימות ש"קיבלתי",סיום מתוק לסיום המלחמה.

כאשר שבתי למחלקתי בבסיס האם נשארתי בבסיס עוד כחודש ימים בכוננות עד אשר יצאתי לאפטר ...כל זאת כלום לעומת חברי חיים אברבנאל ז"ל שישבנו יחד 4 שנים בביה"ס היסודי "מעפילים" ובתיכון שיחקנו יחד בקבוצת כדורסל במועדון "לזרוס" בעיר לוד ,חיים התגייס להנדסה קרבית ובמלחמה השתתף בהקמת אחד הגשרים מעל לתעלת "סואץ" ונפגע מקטיושה שנורתה כלפיהם בתאריך 22/10/1973 לפי מפקדיו האירוע היה 7 דקות לכניסת הפסקת האש ...ת.נ צ.ב.ה.