"המקרה הנ"ל חרוט בזיכרוני ויושב לי על הנשמה..."

אני זוכר
יום כיפור שלי

אני זוכר שלקראת היערכות הלילה, אחרי שתדלקנו וחימשנו את בטן הטנק בפגזים, קיבלתי פקודה מאלישע שפירא, המ"פ ומפקד הטנק שלי, להעביר בין הטנקים נוהלי לילה שלא להדליק שום אש או תאורה.

הלכתי אל הטנק הקרוב בחשיכה מוחלטת, כשאני משנן את הסיסמה של אותו הלילה, חלילה פן אשכח, למרחק של כ- 100 מטר – שנדמו לי כהארוכים ביותר בחיי, בשטח אויב לא מוכר, חושש ומפוחד שמא אקבל כדור מאש כוחותינו או שאפול בשבי הסורים. לשמחתי, עברתי את המשימה בהצלחה.

את דפיקות הלב המואצות אני זוכר, אני זוכר.

אני זוכר עד היום כמעט כל שניה מהטראומה שחוויתי בעת הפגיעה בטנק.
זה היה לקראת בוקרו של יום שני ה-8 באוקטובר 1973, לאחר יום ולילה של קרב קשה שעברנו עם חברים הרוגים ונפגעים.

בנסיעה לצפון כאשר נסענו על שרשראות הטנקים, חשבתי לתומי שאנחנו נוסעים לטיול ועד שנגיע יגידו לנו לחזור הביתה...בכלל לא הבנתי את הציוות שלי כמקלען, בהיותי טען-קשר בצוות שלנו.

ג'ורג' כהילה היה המקלען. כנראה שמפקד הצוות שלי, אלישע שפירא המ"פ, העדיף על פניי את יוסי ביטון, שהיה הקשר הפלוגתי, בשל מקצועיותו, וזה כנראה חרץ את גורלו והציל את חיי. יוסי לא שרד, חטף את זה במקומי.

כנראה שהפגיעה הייתה דרך הטובה מהצד השמאלי של הטנק. אורי עייני הנהג ויוסי בטון הטען-קשר נהרגו מיד. התותחן, דני רידר, נפגע קשה ורגלו נקטעה. גם אלישע נפצע. רק אני ניצלתי ללא פגע.

אני זוכר שלפני כן הוצאתי קופסת בוטנים וחילקתי ביני לבין אורי עייני. הנהג שלנו אמר שהוא חלם על קפה אז במקום קפה "הבאתי לו בוטנים". לפתע הטנק השתתק, השתררה דומיית מוות.

שמעתי את קריאתו של אלישע לנטוש את הטנק. למזלי הצריח והתותח לא היו מעלי, כך שיכולתי לפתוח את המדף ולזרוק את עצמי החוצה.

אני זוכר בתת הכרתי, אני לא בטוח שזה מה שעשיתי: התגלגלתי על האדמה, חשבתי שאני בוער כולי, שפשפתי את גופי כאילו אני מכבה את האש מעלי. לאחר מכן גיליתי שבאמת שערות ידיי שהיו גלויות מעבר לסרבל חסין האש שלבשתי, וריסיי היו חרוכים.

כאשר התאוששתי לאחר כמה שניות, ראיתי את אלישע כבר על הקרקע, מצביע לכיוון דני ליד הטנק, ששכב פצוע לאחר שזרק את עצמו מהצריח. ראיתי את כולו מדמם, ניסיתי לגרור אותו מהטנק הבוער אך ידיי החליקו מידיו המגואלות בדמו, הוא היה כבד, לא היה מסוגל לזוז.

מיד הגיע צוות חילוץ ונאמר לי להתפנות לאחור. רצתי בין הפגזים והפיצוצים בלי לדעת לאן. כשהתרחקתי מעט ראיתי את צריח הטנק שלנו מתפוצץ ועף למקום שהיינו בו לפני שניות מעטות.

לבסוף נאספתי ע"י זחל"ם עם אנשים שלא הכרתי. כשירדנו במפקדה, הבנתי שעל הזחל"ם היו גם גופות חיילים מתחת לברזנט שעליו דרכתי מבלי לדעת...

כאשר השלכתי את עצמי מהטנק שלי שנפגע, לא הספקתי להוציא את העוזי שלי, אבל בכיס הסרבל הייתה לי מחסנית כדורים. אני זוכר שפגשתי חייל שהיה לו עוזי ללא מחסנית, כך שיחד הרגשנו יותר בטוחים. באותו יום ירד עלינו מטוס מיג . אני זוכר את עוצמת ירי המקלע שלו שנשמעה כמו מכונת תפירה באוזניי. החייל ניסה להוריד את המיג עם העוזי שלו...

אחרי שחזרתי לגדוד קראו לי לזהות את הציוד האישי שנשאר מהטנק הבוער. (אני זוכר איך השתדלנו לקשור אותו היטב אל הדרגש, כנראה שזה עזר כי זה מה שנשאר מהטנק...).

זיהיתי בקושי את התיק החום שלי שהיה שחור ומפויח. כשפתחתי אותו, גיליתי בין החפצים שלי את זוג נעליים הראשון של הבת שלי, מאיה, שבזמן המלחמה הייתה בת שנתיים וחצי. אשתי, ללא ידיעתי, דחפה אותם ברגע האחרון לתוך התיק, "למזל", כפי שאומרים. אני לא איש שמאמין בדברים מסוג זה, אך עם עובדות קשה להתווכח... הנעליים הקטנות של מאיה כנראה היו הקמע שלי והצילו את חיי (מצ"ב תמונה שלי עם הנעליים של מאיה, הקמע שלי).

אם הייתי טען-קשר והחילוף ביני לבין יוסי לא היה נעשה, לא הייתי כותב היום את השורות האלו. לצערי יוסי ביטון קיפח את חייו. אומרים שהכל זה מלמעלה...

כשחזרתי לפלוגה לצוות אחר, האנשים לא האמינו שאני בחיים. כולם חשבו שכל הצוות לא שרד את הפגיעה. אמרו לי ללכת ולברך את ברכת הגומל.

לפני שצוותתי שוב, הסתובבנו כמה ימים באוטובוס. לא היינו ממוגנים כמובן וחטפנו הפגזות. היה מפחיד ולא נעים.

גם ההמתנה והציפיה ושאתה אמור להחליף באיזה שהוא שלב איש צוות שנהרג או נפגע, הייתה הרגשה מחורבנת, אבל פקודות יש לבצע וזה מה שהיה.

אני זוכר את הרגעים שחוויתי עד היום ואזכור אותם לנצח. גם היום הם גורמים לי לדמוע.
המקרה הנ"ל חרוט בזיכרוני ויושב לי על הנשמה, לכן הייתי חייב להעלות אותו על כתב מנקודת מבט זכרוני.

לזכר אותם הימים הנוראים כתבתי גם שיר בשם "למחרת בשש". אני מזמזם את לחן השיר בראשי.

למחרת בשש/ מאת: סטפן ציטרון

"יצאנו למלחמה בהפתעה

מיד כשעלינו צפונה

חטפנו מכה איומה

טנק אחר טנק נפגע

נשארנו מחלקה בודדה

אחרי יום קרב קשה ולילה ללא שינה בבוקר למחרת בשש הכל השתבש חטפנו פגיעה ישירה

מצאתי את עצמי מחוץ לטנק הבוער על אדמת הבזלת מתגלגל

נשארתי היחידי על רגליי מרגיש ריח שרוף בנחיריי לא מאמין שאני עדיין חי

מנסה חבר פצוע מהטנק לגרור רואה את הטנק הבוער הצריח מתפוצץ באוויר ועשן שחור

שרדתי את התופת והגיהינום

נאסף על ידי נגמ"ש פינוי לאחור

לאחר המלחמה ליווינו בדרכו האחרונה איש צוות הטנק שלנו שנפל בקרב במלחמה

לא חשבנו שנגיע למצב שחברים נקבור

שאתם התבגרנו, חווינו חוויות בצבא והיינו קרובים כמו משפחה

אין במלחמה פתרון והגיון היא רק מגבירה את התהום

במלחמה החיים אובדים

חיי משפחות רבות נהרסים נפרדים מאנשים אהובים"