הייתי ילד בן 8 היינו אז 4 אחים ואחיות ואמא בחודש תשיעי. הלכנו לבית הכנסת כמדי שנה ואז בחזרה הביתה ראינו ג'יפים צבאיים שדוהרים לתוך הישוב אלישמע. לימים ידענו שבאו לקחת לוחמים מהישוב לחזית.

באותו ערב יום כיפור כבר ידענו שפרצה מלחמה. ביום הבוקר שלמחרת אבינו גויס ובזיכרון שלי אני רואה אותו רוכב על האופניים של אחותי לכוון בית הכנסת על מנת להביא את הרכב שלו כדי לנסוע למלחמה.

אנו בינתיים הכנו לו שלטים כדי שיתלה על האוטו על מנת שלא ירגם באבנים ע"י אנשים שצמים ולא יודעים עדיין על מה המהומה. מאותו לילה ואילך אני זוכר את ארבעתינו האחים ישנים בחדר ההורים עם אמא ומגוננים עליה ועל התינוק שבביטנה.

בערב כבר הגיעו כוחות העורף, אז הג"א, שהורו לנו לצבוע את חלונות הבית בצבע כחול על מנת שמטוסי אויב לא יוכלו לראות בלילה את בתינו. אימי חיכתה כ20 ימים כאלו קשים כאשר בכל אזעקה עלינו לרוץ למרחק קילומטר לצורך התגוננות במקלט שכונתי .ורק לאחר כ20 יום אבי חזר הביתה לחופשה קצרה שבה נולד אחינו הקטן .הזיכרון החזק ביותר מהמלחמה הוא שכולנו יצאנו לחצר ונופפנו לשלום לאבינו שנסע למלחמה.