אני רוצה לספר על מלחמה מזווית אחרת. הייתי בת 8, גרתי עם ההורים ואחין בעיר שירז שבאירן .
אני זוכרת את בכי ותפילות של הורי ברגע ששמעו על מלחמה. הכל הופסק בבית אחד, אבי לא הלך לעבודה ,אימי לא הצליחה לתפקד כי כמה אחים שלה גוייסו .
לא היה קשר טלפוני או אינטרנט, אז חיכינו למכתבים שיביאו את בשורה.
שבועות של בכי, תפילות, הדלקת נרות.
הורי לא ידעו לקרוא אבל אני זוכרת שכל בוקר נשלחתי לקנות עיתון כדי לבדוק מה קורה בארץ.
כל הקהילה התאספה בבית כנסת מרכזית בשירז והתפללו ימים כלילות ולילות הימים.
לא ישנו, לא אכלנו, אנחנו ילדים לא הבנו מה קורה, הורי לא הפסיקו לאסוף מידע על אחים ועל משפחה.
תקופה קשה ומאתגרת, צפינו מרחוק אבל הלב היה פה, צמאים למידע על הפסקת איש, ראינו שבויים בטלוויזיה משני צדדים, תמיד חיפשנו פנים מוכרות.
על כל נופל בכינו.
היה קשה.
כיום אני בת 58, אני כבר בארץ 43 שנים, אבל הורי לא זכו לעלות לארץ.
החוויה הזאת כל כך חיבר אותנו לישראל שגם כך זה היה פנטזיה לעלות ולהיות פה.
לזכר כל הנופלים והרוגים בכל הקרבות של ישראל.
בן דודתי פירוז נפל במלחמת שלום הגליל.
מחבקת את משפחות שכלות.
לא משנה היכן היינו, לב ונשמה היה פה.