הייתי פקידה של המקש״פ בפיקוד דרום כאשר נקראתי לפיקוד ביום שישי.

בשבת טסתי עם סגן המקש"פ לרפידים ומשם בג’יפ לחמ"ל באום חשיבה כאשר מעלינו מתנהלים קרבות של מטוסי מיג 21.

חלק מהזמן הייתי במרכזיה בפינת החדר מקשרת בין החיילים בגזרות השונות ובין החיילים למשפחותיהם. חלק מהזמן ישבתי עם אנשי הקשר בחדר הדיונים בו הגנרלים תכננו והוציאו הוראות למפקדים בשטח.

החוויה היתה מסויטת במיוחד בימים מהראשונים, בשל הפאניקה ששררה בחדר, השיח בין המפקדים היה סוער, מתוח, צעקות וקולות של בקשות עזרה ובלבול נשמעו ברשת. הפחד, חוסר אונים, ויאוש נכחו בחדר. המצוקה היתה גדולה.

הגעתו של חיים ברלב ביום השלישי לחמ"ל היה הרגע בו הרגשתי שהשפיות והאמון לאט לאט תופסים מקום בחוויה הטראומטית שחוויתי במהלך המלחמה. בתום המלחמה עליתי בחזרה לארץ.

כאשר יצאתי משדה דוב ראיתי את תל אביב נטושה. כלב הסתובב ברחוב נראה שחפש את בעליו, ואני השארתי את תמימות נעורי והאמון שלי במנהיגות לעולם ועד.