הייתי ילדה כבת 7, ניסיתי לצום כמו כל ילדי השכונה.

התכנסנו על הדשא צחוק של ילדים, חלקם בוגרים שמתקשים לצום, ופתאום מטוס קורע את השמיים הרמנו את הראש וראינו אותו, מטוס ביום הכיפורים.

היינו ילדים לא ממש הבנו מה זה אומר, אבל הבנו שזה חריג.

דוד שלי ניסים ז"ל שהיה קצין בצבא, ניגש ואמר: אם תשמעו שוב מטוס תכנסו מיד למקלט.

את הצחוק של כל הנערים ניתן היה לשמוע עד למרחוק, על מה הוא מדבר? איזה מקלט...הרמטכ"ל- צחקנו. ואז זה הגיע האזעקה שקרעה את הדממה.

ג'יפים צבאיים, קומדקרים וחיילים לבושי טליטות רצים אל רכב הסעות ונעלמים, חלקם נעלמו לתמיד...

ואני ילדה קטנה מנסה להבין איך? יום כיפור, בית כנסת תפילה הופך לזיכרון מלחמה כל כך קשה.

חודשיים במקלט, בפחד, בחוסר אונים, בכי של מבוגרים והמון שאלות...