דודו נחום
יום שישי ערב כיפור 1973 בצוהריים. נקראתי ליחידה מחופשתי שרק יום קודם החלה. ירדנו לסיני בטיסה במטוס ״נורד״.
ב-14:00 הגעתי ליחידה.
תכונה ותחושה של דחיפות ולחץ שררה באוויר. הפעם זו לא קריאה לתרגיל. סיפרו לנו שבעוד כ-30 שעות תפרוץ מלחמה.
יום שבת, בסביבות 14:00 הופעלה אזעקה להתקפה אווירית ביחידה. יחד איתה רעש נורא של מטוסי קרב מצריים תוקפים את רכס אום חשיבה שעליו שוכנות יחידות אחדות ובהם היחידה שלנו וחפ״ק דרום.
לא הספקתי להגיע לבונקר. במהלך הריצה אליו, כשאני חשוף, ראיתי את המטוסים יורים בתותחים ומטילים פצצות כבדות. רעש והמולה מלחיצים ונוראים.
הגעתי לבונקר כשגל המטוסים כבר חלף מעלינו והשאיר הרס בעיקר בחדר האוכל ופצצת נפל בכניסה לאחד הבונקרים.
על אף שחלקה הטכני המבצעי של היחידה לא נפגע והמשיך לתפקד במשך כל ימי המלחמה, את רעם המטוסים התוקפים, ירי תותחיהם והפצצות הנופלות קשה היה לשאת וזהו הזכרון שישאר חרוט בזכרוני ובראשי עד יומי האחרון.