אילנה דרומי
הייתי בת 11 באותו יום ארור.
אחי הכין את אמא שלמרות יום הכיפורים הוא יצא עם הטרנזיסטור למחסן כי יש כוננות. במלחמה ההיא השתתפו שני אחים כלוחמים בסדיר, אח במילואים ודוד שגר בשכנות במילואים.
דוד יואב היה יותר אח גדול מחבר. אחרי האזעקה הארורה והיציאה הבהולה מבית הכנסת ,אחים שלי ודוד יואב עלו לאוטובוס כשאמא דוחפת להם כריכים ליד. באחד הלילות התעוררתי כשהבית מואר בצורה מוזרה, בסלון ישבו אחיות שלי בוכיות. הם אמרו שיואב נהרג ואבא ואמא אצל סבא וסבתא.
דוד שלי נהרג בקרבות בגולן בתל פאח'ר. סבא דעך , סבתא קיוותה שבטח מישהו טעה והוא עוד מעט יכנס עם החיוך המקסים שלו . ואבא לא סלח ולא שכח. הוא הפך להיות אדם כועס, מריר והטביע את עצמו בעבודה. הבית השמח הפך להיות עצוב.
אבל אנחנו לא סיימנו לשלם, אחי הבכור נפצע באפן קל והמשיך להילחם עד מלחמת לבנון הראשונה.
ואחי צ' חביב ונבון מאין כמהו חזר שותק. אמא אמרה שזה בגלל המלחמה וביקשה שנניח לו. רק יום אחד בשנה הוא לא הפסיק לדבר , ביום כיפור. ביום כיפור עשינו "תורנות" היה חייב להקשיב לכל תאורי הקרבות, לריחות, למראות ולתובנות. באחת ה"תורניות" שאלתי בהתרסה אם הקורבן היה שווה, הרי השלום עם מצרים קר?. אחי נתן בי מבט רושף ואמר: "למתים קר יותר והמתים בחיים קופאים לאורך שנים"
בחול המועד פסח קיבלה אחותי טלפון ממשטרת ישראל, אחי נמצא ביום קפוא בבגדים קצרים בחוף הים באשדוד, רועד מקור וממרר בבכי. כששאלנו מה עשית שם, הוא ענה רציתי שרעש הגלים ירגיע את הרעש בפנים אבל זה לא ממש עוזר.