הייתי בן 19, טנקיסט תותחן טנק בגדוד 53.

היינו בח'ושניה, ההערכות לפני המלחמה - שבת צוהריים מלחמה.

נסענו עם כל הפלוגה לכוון מגע עם הסורים, נועדתי למוצב 111 בפתחת רפיד. עלינו למוצב והמתנו לאויב.

טנקי הסורים היו בין הכוונות, יריתי - פגעתי.

היינו 7 טנקים והם מאות טנקים - כמה אפשר להשמיד? אז גם אצלנו היו נפגעים. בקשר זעקות שבר, טנק נפגע עם צוותו, טנק נוסף שלנו נפגע... ואתה מכיר, יודע את שמות ההרוגים.

ואני בן 19 שומע ורואה, פוגע ומשמיד, הורג ומחסל אויב. מה? אני במלחמה? אני בן 19 הלו! אני צריך לחבק, לאהוב ולא והרוג...

נשארנו 2 טנקים מהמוצב - שלי ושל ברקוביץ' ז"ל.

בבוקר אספנו פצועים והרוגים מהמוצב, הגענו לצומת ווסט - סדום ועמורה, כאוס נוראי, מילואים, רכבים טנקים נגמשים כולם שם בכאוס, איש לא יודע מה קורה.

ואני בן 19, האמנם כך אני אמור לחוות? אירגנו טנק אחרי שהטנק שלי נפגע, יצאנו שוב למלחמה, נלחמים יורים - פוגעים ונפגעים, הכוחות אוזלים, אין תחמושת, אין פלוגה, אין גדוד, נמחקה החטיבה.

חלפתי על פני טנק 20, הטנק היה הפוך, טנק מחט, פחד שלי ושל הצוות שלי - האם אנו מפסידים? צה"ל החזק נתפס עם מכנסיים מופשלים.

קיבלנו אישור, המח"ט נהרג, הסמח"ט נהרג, מפקדים, קצינים, חיילים - כולם מתים ואני בן 19.

יצחק בן שוהם המפקד שלנו נפל, בנופלו נעלמה חטיבה 188.

שאריות מהחטיבה, בינהם אני וציוותי, המשכנו להלחם עוד חודש, משלמים על מחדלי המדינה.

סוף נצחון ענק, איסוף השברים ובניה מחדש של החטיבה. עד היום הזה לא אשכח כל חיי את מראות המלחמה

ואני בן 19.