ישראל פרקר
"מדי יום הגיע לתחנה שק מלא בגלויות ששלחו חיילים..חלקן נכתבו ע"י חיילים שכבר לא איתנו."
יום כיפור 6 באוקטובר, 1973 בצהריים.
אני אצל הוריי בכפר חוגלה. הטלפון מצלצל. מי זה יכול להיות? עולות בראשי שאלות.
"ישראל, מדברים מגלי צה"ל. בוא מיד לתחנה, בדחיפות".
"לנהוג ביום כיפור?".
"כן".
תוך מספר דקות כבר הייתי בדרך ליפו, לאולפן בו הייתי טכנאי שידורים והקלטות וגם אחמ"ש, האחראי על השידורים בפיקוח המרכזי. זו הפעם הראשונה והאחרונה בחיי עד עתה בה נהגתי ביום כיפור.
אחרי כשעה כבר עליתי במדרגות לקומה השניה בבניין ביפו, שם היה הפיקוח המרכזי והבנתי מהר שפרצה מלחמה חדשה – מלחמת יום כיפור.
שידרנו 24 שעות וביממה אני שימשתי כאחראי משמרת בעיקר בלילות.
שעות הבוקר היו מיועדות לשינה המלאה במחשבות.
מדי יום הגיע לתחנה שליח עם שק מלא בגלויות ששלחו חיילים ובהן הודעות למשפחות ששודרו בליווי שירים בתוכנית "ד"ש עם שיר". ההודעות הוקראו והגלויות הושלכו לפח אשפה. אני, כסקרן מטבעי, שלפתי מהפח גלויות המעוטרות בציורים ואספתי אותן. אחת מכל סוג. עד היום יש לי אוסף גדול של גלויות שכתבו החיילים מ"אפריקה" ומרמת הגולן.
חלקן נכתבו ע"י חיילים שכבר לא איתנו.
כשהסתיימה המלחמה הצטרפתי לצוות טכנאים וכתבים ויצאנו בג'יפ לפאיד, הנמצאת בצד המערבי של תעלת סואץ לא רחוק מאיסמעיליה, שם הקמנו, ליד מגדל המים, את אולפן גלי צה"ל ממנו שידרנו כתבות ושידורים מהשטח.
עבדנו קשה באותה תקופה, גם באולפני גלי צה"ל ביפו וגם ברחבי השטח בדרום ובצפון המדינה.