שמי רמה כהן. נולדתי בעיר פתח תקווה. במלחמת יום כיפור הייתי בת חמש וחצי או רבע לשש (אני ילידת סוף 1967).

אחות בכורה לאחותי, בת ארבע וחצי. אחי בן 3 ואח נוסף, הצעיר בינינו, בן שנה וחצי. ארבעה ילדים קטנים עם אמא.

אבא היה בסיני. כחובש קרבי הוצב ברפידים לתקופה של כמה חודשים.

במהלך המלחמה זכורה לי תקופה של אזעקות וירידה למקלטים.

השכנות עזרו לאמא איתי ועם אחותי. אמא הורידה את אחיי הקטנים.

זכור לי כיצד אחותי בכתה כי איבדה את הכפכף שלה בירידה במדרגות. עד היום אני זוכרת את הבכי הזה וכיצד סובבתי את מבטי לאחור כדי לראות מה קרה.

בתקופה זו אמא היתה עצובה והדודות דבורה ומרים יחד עם סבתא מרסל וסבתא פרוך-מרים, היו מגיעות כדי לעזור לאמא עם ארבעתינו.

באחד הערבים היו צעקות של המשמר האזרחי לסגור תאורה. כיבינו הכל. כולם חששו שמטוסי אויב יזהו את העיר פתח תקווה ויירטו את הבניינים.

זמן רב עבר עד שאבא הגיע הביתה.

הוא היה שחום, ממש כהה. הוא הביא לנו סוכריות חמוצות ממנות קרב של חיילים.

אני מיד זיהיתי אותו אבל אחי הקטן החל לבכות. הוא לא ידע במי מדובר.

כשהמלחמה הסתיימה ואבא חזר הביתה, הבנו כמה קרובי משפחה הגיעו אליו: אחים שלו שנפצעו, אחים של אמא שנפצעו, קרובים ועוד. לי היה קשה לשמוע.

אבל נראה שאבא שלי, יצחק (סאלח) כהן ז"ל, נהנה לספר. היה גאה בעזרה שנתן לפצועים, היה גאה בלחימה ובהתקדמות של צה"ל.

אבא שלי הגיבור נפטר בשנת 2019, בן 81.