אבי ברגמן
החיבוק האמיץ
"סיר בשר," "סיר בשר," קריאה משונה שאני שומע ברדיו. מהי הסיסמה המשונה הזאת?
אני שומע את הקריאה הזאת ברדיו בקול חוזר ונשנה כבר במשך מספר דקות.
אבא מסביר לי, שזאת הודעה מדובר צה"ל.
"הודעה מאוד חשובה, עבור החיילים שלנו." ככה אבא אומר לי.
איזו סיסמה משונה, אני אומר לעצמי. לדבר על אוכל בעיצומו של יום הכיפורים. יש בזה סוג של התעללות כשמדברים על אוכל בעיצומו של צום יום הכיפורים. ועוד על
סיר בשר!
"אבא, למה מתכוונים?" שאלתי.
אבא עונה לי בקיצור ":מי שצריך לדעת יודע. אני לא יכול לספר לך." דרך מרפסת הבית ,ראיתי רעש והמולה גדולה מבחוץ. רכבים צבאיים נוסעים
ברחובות, אנשים עטופים בטליתות ממהרים והולכים לביתם עם ילדיהם.
אני לא הבנתי מה קורה. הסתכלתי למעלה לשמיים ופתאום ראיתי המון מטוסים
טסים. ידעתי שקרה משהו חמור, אבל לא הבנתי מה פשר הדבר.
צהריים. השעה שתיים בצהריים והשמש מכה בי חזק. אני עדיין יושב במרפסת ביתי ורואה המולה גדולה שם בחוץ. אותם הרכבים הצבאיים התפשטו כבר לכל מקום ורעש מחריד של סירנות צרם לי באוזניים. ואני...פשוט לא קולט מה מתרחש. שאלתי שוב את
אבי לפשר הדבר: "אבא,מה קרה,"? מה הרעש הזה."?
פתאום, אבא ניגש אל הרדיו והדליק אותו! בעיצומו של יום הכיפורים! הצום הקדוש! "סיר בשר, היא הודעה לחיילים לחזור מיד ולהתייצב ביחידות שלהם בצבא." ככה אבא
מגלה לי, לאחר המתנה מורטת עצבים .
המהומה
המחריד,
את הרעש
גם לא
לעולם.
אשכח
אני לא
הזה
הכיפורים
את יום
הגדולה והפחד הגדול שהיה בתוכי.
"אבי! פרצה מלחמה"! אבא אמר לי. ניראה היה לי כאילו כולם חוץ ממני ,מבינים מה
אומרת מלחמה. מה זאת מלחמה? חשבתי לעצמי. שוב הסתכלתי החוצה, אל הרחוב, שם נגלתה מולי תמונה שחרוטה בליבי זמן כה רב. והינה, באמצע הרחוב אני רואה
והיא
מבנה
מרפה
האם לא
חזק.
חיבוק
אימו
מחבק את
מדים,
לבוש
צעיר,
חייל
ממשיכה לחבק אותו. היא לא מפסיקה לבכות. אחר כך החייל נכנס לרכב צבאי ונעלם
מהרחוב.
חשבתי לעצמי, מי זה החייל הזה? לאן הוא נסע? השאלות האלה צפו ועלו אצלי לא פעם. באותו יום הכיפורים, לא מצאתי מנוח. עצמתי את עייני והתפללתי. התפללתי שהמלחמה תגמר ומהר. בחוץ יש סערה. האם היא נוגעת בי? אני מסתגרת בתוכי ולא
יכולה להירדם.
חשבתי על החייל האלמוני שחיבק את אימו בחום רב והתפללתי לשלומו. אבא הסביר
לי שגייסו את כל האנשים שהיו בבניין. בינתיים אני הבנתי שמלחמה זה דבר לא נעים.
שמעתי ברדיו קולות שונים שבקעו ממנו. כל מיני סיסמאות ופרשנויות על המלחמה,
אבל לא הבנתי, מה כל זה קשור אליי.
בשבועות שלאחר מכן, חשבתי שמעניין לדעת מה שמו של החייל, אותו האלמוני שהפך
אבא
שלי.
של הגיבור
לגורלו
וחרדתי
שנהרגו
חיילים
ברדיו על
שמעתי
שלי.
לגיבור
סיפר לי, שגם הוא ראה את החיבוק האמיץ בין הבן לאימא. בהמשך הבנתי שלגיבור
בן תשע-עשרה
בהיותו
נפל
אורי
מהמלחמה.
חזר
והוא לא
אליהו
אורי
שלי, קוראים
בלבד. אני בחרתי ללמוד, לחקור, ולקרוא על פועלו בספרייה.
אורי היה בן זקונים והיו לו שלוש אחיות. הוא היה תלמיד שקדן, בעל שמחה ושובבות. אורי היה מדריך בתנועת הנוער העובד והלומד וגם ספורטאי למופת. אורי היה אדם
התנדב
אורי
לבגרות
כשהגיע
להוריו.
ומסור
נאמן
ובן
גבוהים
מוסריים
ערכים
בעל
לצנחנים ושירת כחייל מסור, טוב לב ובעל כושר גופני מצוין. עם תום תקופת השירות
בצה"ל, קיווה אורי להיות קצין ביטחון בחברת "אל-על."
כאבתי מאוד את נפילתו של אורי. מה שנחקק בזיכרוני ולעולמי עד, זהו החיבוק האחרון שראיתי בין אורי לאמו. אבא דואג לספר כל פעם ביום זיכרון לחללי צה"ל, את סיפורו
של אורי, הגיבור האלמוני שלי, ושל עם ישראל כולו.