הזיכרון שלי מתחיל כמה ימים לפני פרוץ המלחמה כשהמפקד שלי מוטי אשכנזי טוען שיש תזוזות מהצד השני, אך אף אחד לא מגיב, ובשבת, בשעה 14 בצהרים פרצה המלחמה.

ואנחנו חסרי כל מנסים להגן על עצמנו.

ללא אוכל, למרות הצום, לא מפסיק לצום, מנסה להבין מה קורה ואז - הפגזה מכל עבר ואני כנהג התבקשתי להעביר פגזים ממוצב למוצב.

ואיך שאני יוצא, עוד הפגזה ואני לבד עם הפגזים מרים ראש ומבקש - "השם תציל אותי" וזה פשוט נס.

רדתי, העברתי, וחזרתי למוצב.

האמנתי וידעתי שיש לי אישה שרק התחתנו ואמא ואבא, אחים ואחיות.

שרתתי במוצב בודפשט וזה דבר שמלווה אותי עד היום.

ותודה לאלה שנתנו לי לספר חלק קטן מהסיפורים של אותה מלחמה.