N12

הזיכרון שלי מלחמת יום הכיפורים

חזרה

יוסי תגר (טדז׳ר)

חיל ההנדסה
אוגדה 143 - ללא חטיבה ספציפית
מבצע אבירי לב לצליחת תעלת סואץ

"למרות נסיוני הרב שנים בהנחת שדות מוקשים נ״ט, זו היתה הפעם הראשונה בו שדה מוקשים מסודר הונח תחת אש...משימת התאבדות מובהקת"

הייתי סמל בגדוד 229 גדוד של הנדסה קרבית לאוגדה 143.

אני לא אפרט את מסלול הלחימה עם האוגדה עד לצליחת התעלה והלחימה העזה בחצר, ההפגזות הבלתי פוסקות, התקפות המטוסים, הרעש האבק, העשן והאש. את המתים, מעבר המים, כוחות הצמ״ה של האוגדה שפעלו מחד ליצור חומת מגן ומאידך ליישר את הקרקע להעברת הדוברות והגשרים. לא אפרט עוזם של הדוברות והחיילים האמיצים של גדודי הדוברות שלחמו ללא שום הגנה בהעברת הכוחות כל העת לצד השני של התעלה.

אתמקד בשתי פעולות של הגדוד שלנו.

הראשונה, בכיתור הארמיה השניה, נוצר מצב בו כל החלק היבשתי המדברי היה פנוי לתנועה של כוחות הארמיה והמטרה היתה לסגור הרמטית את השטח ולהביא את הארמיה לכניעה. תפקיד זה הוטל עלינו. היינו צריכים לבנות גדר בלתי עבירה לכוחות חי״ר בגובה של עשר תלתליות לגובה בצורת פירמידה, עם עיגונים של גדרות אורכיות, לחיזוק.

משימה שטכנית כמעט בלתי אפשרית למי שמכיר את הגדר התלתלית וכמה היא קורעת את העור והידיים והפנים. הגדוד נרתם למשימה. תוך כדי עבודה ספגנו ירי, נ״ט וסאגרים, אך הגדר נבנתה לאורך קילומטרים והתוותה מכשול קרקע שהביא בסופו של דבר לכניעת הארמיה ונעילתה בתום הצר בו היא הייתה.

הארוע השני היה ימים לפני הפסקת האש, בו רצה אריק לחסום את כביש הגישה לאיסמאליה ולהותירו בצד שלנו לאחר הפסקת האש. המשימה היתה בניית שדה מוקשים ארוך מול הכוחות המצריים מהצד שלהם וכך להותיר את הכביש בשליטתנו.

למרות נסיוני הרב שנים בהנחת שדות מוקשים נ״ט, זו היתה הפעם הראשונה בו שדה מוקשים מסודר הונח תחת אש, בזחילה, עם מוקש או שניים כל פעם על הגב.

משימת התאבדות מובהקת, אך אז לא חשבנו כלל על הסכנה, על הטמטום בעניין, וזחלנו והנחנו למיטב זכרוני כאלף מוקשים באותה מטלה.