"הניצחון אבות רבים לו, הכישלון יתום".

21/10/73 מתחם "מיסורי"

הצוות: תותחן – רחמני, טען ק.- עזריה, נהג – ליטמן. שעות בוקר של ה 21 באוקטובר.

בתום קרב לילי קשה מול הקומנדו המצרי. תחושת הקלה. בוקר של יום חדש. יום לחימה נוסף בפתח. מבצעים מחדש "היכון לירי". בודקים את מצב המקלעים והתחמושת ועושים סדר בתוך הצריח מה"באלאגן" של הלילה.

לוקח לגימות עמוקות מאוויר הבוקר הצונן. מנת חמצן חיונית. לילה שני ללא שינה. חייב פסק זמן. לילה סוער. לא מהסיבות הנכונות.... מנסה להוריד את רמת האדרנלין במערכת. צוות הטנק, נערים בני 18 וקצת. חיילים סדירים שרק סיימו צמ"פ. מעט בשוק מארועי הלילה. קצת חשש על פניהם. חוזרים לשגרה.

המלחמה נמשכת. השמועות על הפסקת אש מרחפות באוויר. כנראה היום בחצות או למחרת. מסתבר כי ל"אל המלחמה", תוכניות משלו. לקראת צוהריים מתקבלת הוראה ממפקדת חטיבה 600 לנוע ממקומנו באזור האגם המר, על ציר לקסיקון לכיוון צפון,לחבור לגדוד 410.

אנחנו, כוח המונה 4 טנקים, שלושה מגחים ושוט אחד. יום קודם לכן חברנו לחטיבה 600. נעים בטור צפונה, על ציר "לקסיקון", חוצים את מסדרון הצליחה המוליך ל"חצר" וכעבור קילומטרים ספורים מגיעים לנקודת החבירה.

הגדוד עומד פרוש בעמדות. למעלה מ-20 טנקים. חלקם הגדול צורפו בו ביום, על מנת לתגבר את מצבת הטנקים הדלילה. אני קופץ מהטנק ומטפס לטנק של מפקד הכוח , רפי מצפון ז"ל.(פגישתנו הראשונה והאחרונה) מקבל תדרוך קצר על מה שעומד להתבצע. עובר לרשת הקשר של הכוח ותופס עמדה באגף הצפון מערבי, השמאלי ביותר של הכוח.

עומדים לתקוף את מתחם "מיסורי", צפונית לאזור הצליחה. כוחות ארמיה 2, חי"ר ושריון, מחופרים במתחם. המטרה, הרחבת מסדרון הצליחה המוליך לראש הגשר. צפונה, ככל האפשר. התדרוך קצר ,אין פירוט כוחותינו, אין פירוט כוחות אויב, אין פקודה סדורה, אין תדריך על מפה, אין מפה, אין רישום שלישותי..... הכול חפוז...

ההתקפה אמורה להתבצע בפריסה רחבה לכיוון צפון/צפון מזרח מייד לאחר שלב ריכוך אווירי וארטילרי.

עיכוב בהגעת המטוסים גורם לדחיית תחילת ההתקפה מ-13:00 ל 15:00. בתוך זמן ההמתנה מצטרף טנק נוסף למחלקה ונעמד לשמאלי. אני מסמן בתנועות ידיים למפקדו להאזין לקשר. הוא מביט לעברי. המבטים נפגשים. חיוך על פניו. החיוך מוכר. הוא מוריד את קסדת הטנקיסטים. קופצים מהטנק ומתחבקים.

חברי לשרות הסדיר בגדוד 9, רמי טיינקל. בחור אוסטרלי שעשה עלייה ובא לשרת בצה"ל. ככלל, חיבוק ממנו היה שולח אותי לאשפוז לשבוע עם עצמות סדוקות. הפעם הוא מתחשב.... מטפסים חזרה על הטנקים. הכנות אחרונות לתקיפה. בודקים תקינות ומוכנות. סוללות הארטילריה פותחות באש על האויב ומתבצעת תקיפה אווירית. האש על יעד התקיפה, קצרה חלשה ולא אפקטיבית.....אין בה כדי להשפיע על האויב.

בשעה 15:00 ניתנת פקודת התקיפה ברשתות הקשר. כוח הטנקים יוצא באחת מעמדותיו ומתקדם בפריסה רחבה לכיוון כללי מזרח/צפון/מזרח. כל מפקד טנק בוחר את נתיב ההתקדמות שלו בהתאם לכיוון התקיפה הכללי. מרגע שיוצאים מעמדות, כול צוות עסוק במלחמת הישרדות משלו.

שועטים קדימה במהירות. הקרקע חולית ושטוחה, מאפשרת תנועה מהירה יחסית, אך גם חשיפה לאש אוייב המחופר בעמדות. רשת הקשר דוממת. המבט מרוכז לפנים. אני בוחר נתיב התקדמות ומכוון את הנהג בהתאם. תוך כדי, סורק בעיניים בטווח הקרוב. מחפש אויב.

הגהינום נפתח ללא התרעה מוקדמת. תוך כדי תנועה, טיל סאגר שמשוגר מאגף ימין חותך את נתיב ההתקדמות שלי, חולף מול פני, במעוף איטי, כמו בהילוך איטי. כ-5 מטרים לפני הטנק. אני פולט "איי" קצר בקשר פנים למראה ה"סאגר", תופס אותי בהפתעה.... המפקד הכול בסדר???(צוות שדואג למפקד...).

"הכול בסדר" הגבתי בקשר פנים. התייל המנחה של הטיל נופל על הצריח. מטחים של טילי סאגר משוגרים מאגף ימין ,על הטנקים המסתערים . הכוח התוקף חשוף בשטח פתוח, ללא חיפוי. מרבית הטנקים של הכוח המסתער, נפגעים ומתחילים לבעור. אני ממשיך להתקדם. ביתר זהירות. התקדמות יותר איטית.

מחפש אויב. אני מזהה תלולית בנתיב ההתקדמות ,מטפס ועולה לעמדת תצפית. כ 300 מטר מלפנים, חצי שמאלה, אני מזהה טנק של כוחותינו, עומד על קו רקיע. עשן שחור עולה מפתחי הצריח. עשרות חיילי אוייב, מתקדמים רגלית לכיוון הטנק.

אני מצודד את התותח לכיוון המטרה מחלק גיזרה ונותן פקודת אש לתותחן. התותחן יורה במקלע המקביל על האוייב משמאל לטנק הבוער כאשר בו זמנית, אני יורה במקלע המפקד על אלה שמימין לטנק. הפגיעות נראות לעין.

הם נופלים כמו קוביות דומינו. למרות הירי והפגיעות, הם ממשיכים להתקדם לכיוון הטנק. זה מחזה הזוי.. שני המקלעים ממטירים עליהם אש קטלנית. תוך כדי ירי, מבלי שאני מודע, הטנק חוטף טיל סאגר. קשר פנים וחוץ יוצאים מכלל פעולה. שריפה פורצת ברצפת צריח. התותחן מנסה לטפס למעלה, תוך מאמץ לדחוף אותי החוצה מתוך הצריח.

אני חדל את הירי, מביט למטה. הראש של התותחן עם הקסדה מנסה להידחק החוצה מבין רגליי. מזווית העין אני מבחין בטען קשר. קסדתו מתרוממת החוצה מהפתח המקביל בצריח . אני מניח את כפות ידי על שתי הראשים, דוחף אותם בכוח פנימה לתוך הצריח .

מה קורה פה? אני שואג. המפקד, שרפה בריצפה תחתית ...בצריח הטנק יש ריצפה כפולה. העליונה שסובבת עם הצריח והתחתונה שבה כול החשמל הצנרת והמצברים של הטנק. בעודי עסוק בירי, הטנק נפגע מבלי שהבחנתי. קשר פנים וחוץ אובד. הצוות קורא לי בקשר פנים כדי לדווח על השרפה בתוך הצריח. אין מענה. קשר פנים אבד. הם בטוחים כי נפגעתי ומחליטים לנטוש את טנק הבוער.

אני דוחף אותם פנימה לצריח ופוקד לכבות את האש. הצוות, בעזרת מטפים, מתורגל כיצד לבצע את פעולת הכיבוי. תוך כדי כיבוי השריפה הנהג מדווח בצעקות על פציעה מדממת בגבו. הפציעה קלה. מאפשרת לו להמשיך לתפקד. למזלנו, הצוות מצליח להשתלט על השרפה במהירות ומונע את התפשטותה. אנחנו עמוק בלב המתחם מצרי .

מביט מסביב. אין טנקים נוספים של כוחותינו.. האוייב מסביב. קשר פנים וחוץ מושבת. ייתכן שמערכות נוספות מושבתות. אין זמן לבקרת נזקים. כול עוד הטנק יכול לנוע ולירות, ממשיכים לתפקד מתוך הטנק. בדיעבד התברר כי כל מי שנטש את הטנק , נהרג או נפל בשבי.

כתוצאה מהפגיעות הרבות בטנקים, המג"ד קורא בקשר לכול כוחותיו לסגת. רשת הקשר דוממת. אין קול ואין עונה. עקב התקלה בקשר, פקודה זו כמובן לא מגיעה אלי.

על הרגע הזה אמר המג"ד יהודה גלר שהיה זה אחד הרגעים הקשים בחייו....

לאחר הערכת מצב מהירה, אני מחליט לנסות להיחלץ חזרה לקו כוחותינו. ללא קשר פנים ,קשה עד בילתי אפשרי להילחם עם טנק. זו עבודת צוות המחייבת תיקשורת רציפה. ללא קשר חוץ, אין אפשרות לקבל הוראות ולהעביר דיווחים. מרגע זה כול הפעילות והפקודות ,מועברים בצעקות ממני לטען ומהטען לנהג... אני מתחיל בנסיעה לאחור על מנת למנוע אפשרות פגיעה ישירה במנוע המצוי בצד האחורי של הטנק.

טנק כשיר לתנועה , זה הסיכוי היחידי שלנו לשרוד. תוך כדי תנועה לאחור וניתוק מגע עם אויב, אני צופה לשני הכיוונים. חיילי אויב חוצים מדי פעם את נתיב התנועה. המקלע שלי פולט צרורות קצרים לחיסול הסיכון המיידי.

מדי פעם אני מביט לאחור ,לכיוון התנועה, מכוון את הנהג לכיוון הדרוש ומפנה את הראש חזרה לכיוון האוייב. מצב קצת מורכב. במרחק של כמה מאות מטרים ממערב לי, אני מצליח לזהות את ה"סוללה" המוכרת מימי מלחמת ההתשה. הסוללה ש"רצה" לאורך תעלת סואץ מצפון לדרום.

עד אותו רגע, אני נע על סימני השרשראות (הקוליס) של הטנקים. הסוללה, זו נקודת ההתמצאות שלי בשטח. לאחר תנועה ברוורס של כ 2 קילומטר, תוך כדי ירי רצוף, אני מפנה את הטנק לכיוון דרום, לעבר קו כוחותינו. עם החבירה לכוחותינו, אני עוצר בסמוך לתאג"ד.

הנהג מתפנה לקבלת טיפול רפואי. זה הזמן לבקרת נזקים. טיל נ"ט פגע בצדו הימני של הטנק , בטבור של גלגל המרכוב הימני השני. המטען החלול של הטיל "קדח" את גלגל המרכוב. בהמשך "קדח" חור בתובה(גוף הטנק) בחלק התחתון הימני שמאחורי הגלגל, בין תא הנהג לצריח.

רסיסים וגזים בוערים חדרו לחלל הפנימי של הטנק. הנזקים, גלגל מרכוב תקול ,רצפה תחתית שרופה על מרכיביה, אובדן קשר פנים וחוץ, חור בתובה ונהג פצוע בגבו. גלגל המרכוב, היה גלגל הצלה. גלגל המזל. שניהם גם יחד. מרבית הנזק הפוטנציאלי של פגיעת הטיל נבלם בגלגל הפלדה.

פנים הטנק ספג את מה שנותר. מזל רב.... צוות של שורדים... ככול שחלפו השעות , ערפל הקרב התפזר. תוצאות הקרב נחשפו . עשרות הרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים. חלקם נותרו בשטחי אויב. מתוךכ 26 טנקים שיצאו לתקיפה, שלושה טנקים בלבד לא נפגעו. למרות כל החוויות הקשות שהיו מנת חלקם, משניתנה פקודה, ציוותי הטנקים, מצאו את כוחות הנפש לצאת לקרב האחרון ללא היסוס. אומץ לב ולחימה עיקשת של צוותי הטנקים, על מפקדיהם, לא היה בו די כדי לשנות את תוצאות ההתקפה ב"מיסורי".

ביום קשה זה, גם המזל לא האיר לנו פנים. האבדות היו כבדות.... מיותרות עד כאב....מלוות בהרגשת זעם ותיסכול שאחרי.... אחרית הדברים בתאג"ד, על אחת האלונקות, שכב חסר הכרה, מפרכס, פגוע ראש, מפקד טנק השוט, אחד מארבעת הטנקים שהצטרפו לגדוד 410 לפני התקיפה במיסורי.

לימים התברר כי הוא נותר בחיים עם נכות קשה. חברי אלן טיינקל ,שהיה לצידי ביציאה לתקיפה, הצליח להחלץ. הטנק שלו נפגע. יתכן מאוד שטיל הסאגר שחלף על פני, פגע בו. מאותו יום , לא התראינו. ברבות השנים חזר לאוסטרליה, מולדתו. לפני מספר שנים ניסיתי לאתרו אך ללא הצלחה. הצלחתי ליצור קשר עם בתו. מפיה נודע לי כי נהרג בתאונת אופנוע באוסטרליה... אנשי הצוות שלחמו איתי במשך שבוע ימים חזרו לגד. 46 ,היחידה הסדירה אליה השתייכו במקור, מייד לאחר הפסקת האש.

המג"ד, יהודה גלר, איש אמיץ וישר דרך , שפיקד על גד. 410 ב"מיסורי" התייסר במשך שנים רבות על ארועי אותו יום. גיסו שהצטרף לגדוד לפני התקיפה , היה בין הנופלים באותה תקיפה. לפני מספר חודשים, נפטר מן העולם. יש אומרים כי נפטר משברון לב בשל ארועי אותו יום.... המח"ט שפיקד על ההתקפה הכושלת ב"מיסורי" לא זכה יותר לקידום בצה"ל.

הקרב הסתיים. למחרת נכנסה הפסקת האש לתוקפה. התחושה קשה . תחושה נוראית של כישלון. משהו שלא חוויתי קודם לכן . ככול שחלף הזמן, המחשבה שהצלחתי להיחלץ מן התופת ולשוב עם הצוות לקו כוחותינו, בריאים ושלמים בגופנו, המתיקה, ולו במעט, את תחושת הכישלון. "סוף מעשה במחשבה תחילה" בהיבט הצבאי הקרב להרחבת מסדרון הצליחה היה מעשה הגיוני. תיזמון התקיפה ,יום לפני הפסקת האש, כאשר כוחותינו שולטים בצדה המערבי של התעלה, היה טעות טרגית .

תכנית התקיפה לא התאימה לחלוטין להערכות האוייב בגזרת הלחימה, וליחסי הכוחות הסמכות והאחריות לביצוע פקודת התקיפה, היתה של מפקדי האוגדה ,החטיבה והגדודים.

התקיפה ב"מיסורי" תהפוך לטרגדיה איומה.... פצע פתוח...שלא יגליד... בספרו "נקודת הכובד", מצטט אלוף ג'קי אבן, סגן מפקד אוגדה 143, דברים שאמר לו שרון: "מכל הטעויות הטרגיות והלחימה המרה במלחמת יום הכיפורים, ההתקפה על 'מיסורי' רובצת בכל כובדה על מצפוני.

שלחתי את חטיבת טוביה לקרב אף על פי שידעתי בוודאות שרבים מחייליה ייפלו לחינם בקרב זה. עשיתי מעשה שלעולם לא הייתי צריך לעשותו, ולא להתחשב בפקודות שניתנו לי. כבר אז אמרו לי חושי ששגיתי בצייתי לפקודה. ולאחר מכן, כשהרהרתי במעשי, התחזקה בי דעתי שמהבחינה המוסרית וגם החוקית – אסור היה לי לציית לה. היה עלי לסרב למלא פקודה שידעתי שהיתה שגויה. היה עלי לסרב אף אם הייתי עומד על כך לדין צבאי."

גמר חתימה טובה