50 שנים חלפו מאז והזמן אינו מכהה את הזיכרונות.

6 אוקטובר 1973. קול דממה דקה ישמע...

חודש אוקטובר 1973, יום כיפור והשעה 7 בבוקר.

בערב הקודם ישבה המשפחה במרפסת הבית כבכול יום כיפור, מדברים חולין וקוראים את עיתון החג. אני במצב של ראשית יקיצה ומנסה לדחוק את הרגע ולשוב לשקוע בשינה מתוקה.

בדרך כלל בשעות בוקר של ימי השבת שאינם ימי מועד, עת אני מתעורר אני שומע את קולות עבודתו של אבי בגינת הבית, מלווים הם בתשדירים העולים מהרדיו של משפחת יעקבי השכנים שלנו לחצר הבית.

מר יעקבי היה נוהג לשמוע בימי שבת בבוקר תכנית אקטואליה המלווה במוזיקה קלאסית קלה ונעימה וחיה רעייתו הייתה מזמזמת בקול רם את הנעימות המתנגנות. דממת בוקר החג מונעת את רדתי מהמיטה. אני משער שאבי וודאי מכין עצמו לקראת הליכה לבית הכנסת.

מקלט הרדיו של משפחת יעקבי דומם וציוצי הבולבולים על עצי הפרי שבחצר מרגיעים ומסייעים לי לשוב ולשקוע בשינה. כמה חודשים קודם לכן השתחררתי משירות צבאי סדיר וטרם הגיע מועד התייצבתי בר"מ, שם אמורים לצוות אותי ליחידת מילואים.

קיוויתי כי אמצא את עצמי ביחידה עם "הווי מילואימניקי" פחות נוקשה מאשר בתקופת הסדיר.

במעורפל אני שומע קול מנוע מכונית מקצהו המרוחק של הרחוב. הנהג מאיץ ורעם המנוע הולך וקרב אל הבית. מה לעזאזל חושב לעצמו הנוהג ומה מביא אותו להפר את קדושת החג, אני חושב לעצמי?

מאוחר יותר אני מספר לאימי כי שמעתי קול מכונית צבאית חולפת ברחוב (זהיתי את רעש מנוע משאית הדודג' הצבאית). היא הרי חייבת הייתה לעבור בסמוך לבית הכנסת אני מציין בטרוניה ובו ברגע שמעתי קול נסיעת מכונית ברחוב המקביל לשלנו.

מרבית רחובות השכונה צרים וקצרים והנוהגים היו חולפים בהם במהירות מתונה ונמנעים להאיץ כבכבישים מהירים, וזו הראשונה וגם השנייה דווקא האיצו. נדמה היה ש הנהג צריך להגיע בתוך זמן מאוד קצר ליעדו.

זו אינה מקריות ויתכן וצה"ל בכוננות גבוהה ואנשים נקראו לעזוב הכול ולשוב לבסיסם אף כי יום כיפור היום, אני חושב זאת לעצמי?!

בשעת הצהריים אני ניגש לחלון חדרי ומציץ אל הרחוב. ממש מול לביתי מתגורר חברי שמואל'יק. אני מביט אל תוך חלון ביתו אולי אראה אותו מבעד לתריס הפתוח ואקרא לו אליי. כשראשי מחוץ לחלון אני מבחין בדוד הג'ינג'י' המתגורר ברחוב שמעבר לפרדס הנטוע בקצה השכונה, כשהו עובר רגלית על הכביש. אף כי דוד מבוגר ממני בשנה אנו ידידים. בילדותינו נהגנו לשחק כדורגל על אותו מגרש חול שכונתי. תד"ל היה מונח על כתפו ואני קורא לעברו.

"קראו לי להגיע בדחיפות ליחידת המילואים שלי, הוא חייך לעברי".

המלחמה החלה. החלטתי לא להמתין שיגייסו אותי.

ומה אם לא? שהרי טרם הוצבתי ביחידת מילואים. החלטתי לנסוע לבסיס הגדוד בבית ליד, אולי אמצא שם מישהו ואבקש להצטרף לאחד הפלוגות.

במחשבה שניה שללתי את אפשרות הנסיעה לבסיס הגדוד והחלטתי להתייצב במרכז הגיוס בתל השומר. המוני אנשי מילואים בגילאים שונים השייכים ליחידות צבאיות שונות הגיעו אף הם בתקווה להיות מגויסים. ההמולה הייתה גדולה, ואנשים סיפרו על הקטסטרופה המתחוללת ברמת הגולן ובסיני ובשעה שהיו מספרים, נהגו להטות על פניהם ארשת חמורה ומודאגת, מצקצקים בלשונם ומעצימים בסיפוריהם על עוצמת המראות הנוראיים עליהם כבר הספיקו לשמוע.

"תמלא את הטפסים" אמר לי פקיד הגיוס.

כתבתי את הפרטים המבוקשים וציינתי כי בנוסף להיותי לוחם יש לי רישיון צבאי להעמסת ג'יפים על הליקופטר.

האמנתי שכך הסיכוי שלי להתגייס הוא גבוה.

"תגיע מחר למחנה צריפין" אמר לי פקיד הגיוס לאחר עיון קצר בטופס והסביר לי לאיזה יחידה עלי לפנות.

לאחר אימון הקמה מהיר וירי ("כול טיל שווה סובארו") בבה"ד 3 שליד שכם, אנחנו עולים עם הכלים בשעות בין הערביים, על רכבת שתוביל אותנו מתחנת לוד אל צפון סיני.

שעות אור היום שלמחרתו עוברים עלינו במחנה רפידים ( ביר גפגפא) הנטוש מלוחמים ורק"מ. לצידי הדרכים פזורים ערמות של חבילות דואר שנשלחו לחיילים וחדרי מגורי החיילים מעידים על נטישה חפוזה. עם ערב אנחנו עוזבים את הבסיס בטור רכוב אל מרחבי סיני.

המשימה שהוטלה על הפלוגה היה להגיע אל מתחם החווה הסינית. הנסיעה בלילה קשה ומאלצת אותנו לשנות תכופות את ציר ההתקדמות בגלל החשש משטחים ממוקשים ומלכודות ציידי טנקים.

נוסעים משך הלילה בדריכות מרבית, זחל"מ המ"פ נע בראש הטור ולאחריו המחלקה של המ"מ גדעון ברקני על שלושת הזחלמים. מועלם ואנוכי יישובים בחלק הקדמי על כסא הנהג וכסא המקלע 03 ומאחורי הזחל"מ השלישי נעות שתי המחלקות האחרות. מעט לפני אור ראשון הגענו אל פאתי התעלות ובית המשאבה של החווה.

הכוח מתמקם במגמת מגננה. באחד מימי אחר הצהריים בשעה שהמחלקה עסוקה בתצפיות לעבר הצד המצרי, ניקוי נשקים והכנת ארוחת ערב, מתחיל ירי מרגמות על כוח סיירת שקד שהיה מחופר כ-500 מטר מזרחית אלינו. ממקום עומדי הבחנתי בנגמשים שהחלו לנוע הלוך ושוב בין המחפורות לבין נקודת פינוי הפצועים שהייתה כ 300 מטר מאחור.

הבנתי שהנגמשים מפנים הפצועים וליבי הלם בחוזקה. חודש דצמבר. חג החנוכה במתחם החווה הסינית בסיני. לוחמיי סיירת שקד (ככל הנראה) הדליקו לעת החשיכה אבוקות חנוכייה עשויות חביות ושקים כפתילים שבערו על גג בית החווה. עם דממת הליל נדמה היה שכול הכוחות מהופנטים אל מראה האש הנראית בלילה למרחקים במרחבי המדבר.

חודש מרץ 1974. ממשלת ישראל וקציני צבא בכירים מנהלים דיונים בק"מ ה 101. הנרי קיסינג'ר עושה מאמצים רבים להביא לסיום המלחמה. השמועות אומרות כי צה"ל החל לדלל את כוחות לוחמי המילואים והם חוזרים ליחידות האם, מזדכים על ציודם ומשתחררים. שפיגל, קצין צעיר מהפלוגה, שב מחופשת סופ"ש בביתו בחיפה ומספר כי שלח ד"ש לכול "חיילי הציפור השחורה" באמצעות שידור תכנית רדיו למסירות ד"ש לחיילים ומבקש שנקשיב לה מחר בשעה 5 אחר הצהריים.

לשמואל ענבי יש טרנזיסטור עם יכולת קליטה טובה ואני מבקש ממנו לא לשכוח לפתוח את הטרנזיסטור לקראת שידור התכנית. שעת צהריים וזה אך שבנו מירי נק"ל אל חומת מפגע עשויה ארגזי תחמושת מצרית ונסיעת תו"ס על צירי טרטור ועכביש. אנחנו עסוקים בשטיפת כלי מטבח ובארגון ושיפצור הזחל"מ. הטרנזיסטור של שמוליק ענבי מנגן שיר אודות מגפיים, בביצוע להקה חדשה בשם כוורת. מזה חמישה חודשים אני חי בתוך סבכת ברזנט שכיסתה בזמן המלחמה ארגז משאית מצרית שנשאה תחמושת.

כשהתמקמנו בחווה הסינית הורדנו אותה מהמשאית והיא הפכה להיות הבית שלנו בחולות סיני. בחוץ, על גבי רשת המונחת על חצי מיכל דלק מרוקן, של מטוס מצרי שהתרסק בסמוך, אנחנו נוהגים לחמם על האש את מנות הקרב היומיות ואת האספקה המגיע מפעם לפעם ממפקדת הפלוגה.

הימים חולפים וכבר ראשית חודש אפריל. יואב (ה סמ"פ) מגיע למסור הודעות וחבילות שנשלחו מהבית ואומר "חייקיס מחר כ שויצמן חוזר אתה יוצא. תמתין קודם שויצמן יגיע ואז צא". היה ברור שבשל השעה המאוחרת להגעתו של ויצמן אני אפסיד את הטיסה מ פאיד לנתב"ג.

אחר הצהריים המתנתי על ציר האורך ( לכסיקון )ועליתי על הסעת החיילים ל ת"א. קבעתי עם שרה חברתי, שנצא במוצ"ש לראות סרט בקולנוע הדר. לאחר הסרט אני אקח אותך הביתה עם המכונית של אבי, הבטחתי לה. יצאנו להצגה ראשונה שהסתיימה בשעה שמונה ושלושים לערך. אכלנו מנה פלאפל ובקבוק שתייה אצל פלאפל חיים וציונה, שללא ספק הכינו את כדורי הפלאפל הטובים ביותר ברחובות.

עוד בהיותי תלמיד ביה"ס היסודי נהגתי לצפות בסרטים יומיים בקולנוע בית הפועלים ולאחר הסרט לאכול חצי מנה וכוס גזוז חמוץ מתוק, בקיוסק של חיים וציונה. בשעה תשע ושלושים נכנסנו לבית הורי לומר שלום ולאסוף את מפתחות המכונית. מיד עם כניסתנו אבא אמר, "התקשרו מהצבא, מסרו שלא תרד מחר לסיני, אלא תגיע ביום שני למחנה בצומת ביל"ו. הפלוגה שלך, הוסיף ואמר, עולה מחר מסיני למרכז הארץ. "שהחיינו".

אחרית הסיפור. בעוד הפלוגה בתהליך שחרור, הצוות שלנו ירד ל אזור מעלה אדומים למספר ימי אימון כולל ירי (כל טיל שווה סובארו) בהשתתפות צוות משגר טילי סאגר.

בשטח האש נכחו קצינים בכירים ובהם גם משה לוי ( משה וחצי). לאחר נסיעה קצרה אנו עולים לעמדת אש והצוות נערך לשיגור. אני ממתין לפקודת ירי. גופי דרוך ועיני הימנית צמודה למשקפת. הבוהן מונחת על מכסה לחצן השיגור ועם מתן פקודת אש אני משגר טיל. מבעד למשקפת אני מזהה פגיעה במטרה. מפקד הצוות מאשר באוזני שפגעתי ומנהל את תנועת הרק"מ לאחור.

החזרתי את הציוד, הבטתי בעיניי החברים כשתקענו כף, ושבתי לביתי.

50 שנים חלפו מאז והזמן אינו מכהה את הזיכרונות.

ציפור חווה (אות קריאה). ( נכתב באוקטובר 2013- 40 שנים למלחמה ההיא).