יואב פלד
בוקר יום כיפור בלוס אנג'לס, שם הייתי בלימודי דוקטורט. חבר שעבד בקונסוליה הישראלית בשיקגו, גם הוא קצין בשריון, העיר אותי וסיפר שפרצה מלחמה.
הוא שאל אם אני רוצה לחזור לארץ ועניתי שעד שאני אגיע המלחמה ודאי תסתיים בניצחון ישראלי, אז חבל על הטיסה. אחרי כמה שעות צלצל המקביל שלו בקונסוליה בלוס אנג'לס ושאל אם אני מוכן לחזור.
הסכמתי.
הגעתי לארץ ב- 10/10 אבל חיכיתי שבוע שלם בג'וליס, בסיס בית הספר לשריון, שיחליטו מה לעשות איתי. כל אותו שבוע שלחו אותי הלוך וחזור לכל מיני מקומות.
בסופו של דבר ב- 17/10 אמרו לי לקחת מחלקת טנקים (3 טנקים) ולרדת לסיני.
הגעתי וחברתי לחטיבה 460, חטיבת בית הספר לשריון, ל"גדוד" שיחד עם שלושת הטנקים שלי היו לו 7 טנקים (במקום 35). מכיוון שהיו שם יותר קצינים מטנקים, לקחו ממני שני טנקים והפכתי ממ"מ למפקד טנק.
באותו לילה חצינו את התעלה ולמחרת התחלנו לנוע דרומה לכיוון העיר סואץ.
קצת הופתעתי מזה שנלחמנו רק בימים ולא בלילות.
מאחר שבגלל הבלגן שהיה ציוותו לטנקים הרבה חיילים שאי פעם עברו קורס מקצועות שריון אבל לא באמת שירתו כטנקיסטים, הנהג הראשון שהיה לי בשלב מסוים הפיל את הטנק למחפורת, בדיוק כאשר ירדו עלינו מטוסי קרב מצריים.
אחר כך הוא ירה לעצמו בבוהן והשתחרר וקיבלתי נהג מיומן. חילץ אותי מהמחפורת קצין אותו לא הכרתי.
למחרת ראיתי את הקסדה שלו, עם ראשו בתוכה, עפה לידי לאחר שהטנק שלו נפגע מפגז מצרי.