הייתי משק"ית מורות חיילות בפיקוד דרום.

עם פרוץ המלחמה שובצתי עם חיילות שלי בבית חולים סורוקה.

תפקידינו היה לרוקן את מדי החייל שהגיע פצוע לתוך שקיות עם שמות ולמיין חפצים אישיים לתוכן.

עמדנו ליד הפצוע עם הגעתו. הצוות היה גוזר את בגדיו. כולם הגיעו כרותי אברים ופצועים קשה. השקיות הממוספרות עם השמות היו מוכנסות למדפים בחדר מיוחד.

אם החייל היה באשפוז היינו מעבירות לו את החפצים שלו ואם היה חלל היינו מעבירות למשרד הצבאי בבית החולים.

אין לי מושג מה קרה בהמשך עם החפצים.... אף פעם לא דיברתי על זה.

בהמשך המלחמה התחלנו לשמש כ"דיילות" בבתי הקברות הארעיים בבארי ובמשמר הנגב. היה עלינו ללוות את המשפחה שמגיעה עם פתק עם גוש חלקה שורה וקבר של בנה.

היה עלינו לזכור בעל פה מאות שמות של חללים. עד היום אני זוכרת מיקומי קברים של חללים.... זה היה המפגש הראשון של המשפחה עם קבר בנה מאז שיצא למלחמה....

הייתי בת 20. לא להאמין באיזה תפקידים שימשנו אז.

אף פעם לא דיברנו גם בינינו על מה שעבר עלינו.

עד היום....