טייסת 107 לא הופתעה. שנה וחצי לפני מלחמת יוה"כ, קודמתי בתפקיד ומוניתי כמ"ע צוות תיקונים ואחזקה במחלקת חימוש. הימים הם ימי ערב ראש השנה 1973. כול הטייסת חמושה מכף רגל ועד ראש.

מטוסים הורדו מהמוסך לטייסת וחומשו וכמובן שלאחר החג, כול החימוש פורק, המטוסים הוחזרו למוסך להמשך העבודה והטייסת חזרה לשגרה. במהלך העבודה על הספר "לכם השמיים ולנו הארץ", המספר את סיפורו של גף טכני טייסת 107 קורנס 1971-1973", נחשפתי לציטוט שיחה במטה ח"א, בישיבת מפקדי טייסות עם מח"א. הסקירה של מח"א עסקה, במלחמה שבפתח.

במהלך השיחה התערב קצין המודיעין והביע את דעתו על המלחמה שבפתח. תשובת מח"א הייתה, "אני יודע את דעת מפקדיך באמ"ן, אך כאן אתה חייל שלי וזו הנחייתי" (גם אם זה אינו ציטוט מדויק, זו הייתה רוח הדברים). מספר מייק לוט, בסיפורו בפרק ג', על אשר אמר מח"א היוצא, בעת ביקור פרידה בטייסת בתחילת 1973. "הטייסת נראית מוכנה היטב. שימו לב, הולכת ומתקרבת מלחמה". ערב יוה"כ, כול הטייסת שוב חומשה (ללא החזרת מטוסים מהמוסך), עם עוצר יציאות. לקראת צהריים אושרה יציאה רק לאנשי קבע, אשר יהיו בעת קריאה, תוך שעה בטייסת. בבית, ערב יוה"כ, תכונה רבה של רכבים צבאיים וחיילים מאתרים כתובות. התקשרתי לטייסת ונאמר לי לחזור כרגיל ביום ראשון. מספר אריה סומר בסיפורו בפרק ד', איך בערב יוה"כ הורדו כולם לטייסת עם ציוד לינה, ע"מ לבדוק מטוסים ולהרכיב ציוד על מטוסים שהורדו מהמוסך לטייסת ולחמש אותם. יוה"כ בבוקר. די מוקדם יחסית, אספו אותי וחזרנו לטייסת. הטייסת הייתה בתהליך של שינויי פ"מ והחלפת חימוש, מהפצצה ליירוט. מסתבר שהייתה סירנה בשעה 06:00 בבוקר ובסיס חצרים נכנס לכוננות מלחמה. הרחק מאתנו בשארם אל שייך ובשעה 14:00 לערך, צוות פריסת כוננות של הטייסת, סופג הפגזה כבדה על הבסיס, הן מן האוויר והן מן הים. מספרים אלי דדון וברוך אליאס בסיפורם בפרק ד', על הזנקת 2 מטוסי הטייסת, המצליחים להמריא רגע לפני הפצצת המסלולים ולהפיל 7 מטוסים מכוח התקיפה על הבסיס. לימים רוב צוות הפריסה הוחזר לטייסת ורק 3 מכוח הפריסה, אלי גונן (חימוש), יעקוב צלאח (ממ"ס), מנשה ניסים (חמ"מ) הושארו מאחור ושימשו ככוח חילוץ קידמי לכול מטוסי החייל. למדו תוך כדי, לתדלק, למצנח ולהוציא לטיסה תוך הדרכה מינימלית ובמקום, מצ"א שנחת שם. מספרים אלי גונן ומנשה ניסים, על החיים תחת אש האויב, על הפצצות שנפלו והתגלגלו אליהם, אך לא התפוצצו, על שוחת המיגון ששימשה כשירותים לעת מצוא בימים האחרים, אך השתטחו לתוכה בכול הפגזה. מספר מנשה ניסים, איך מטוס קורנס נחת ופיצץ גלגל, אך הונחה להמשיך להסיע לדת"ק והיה צורך להחליף כן נסע. העבודה נעשתה תחת אש האויב. הכן נסע הוחלף והמטוס הורם על ג'קים, לבדיקת קיפולי כני נסע וכאשר סיימו ורצו להוריד, נתקע הג'ק ומאן לרדת ואיך הצליח מנשה ניסים ביצירתיות אין קץ ובהוספת 2 ג'קים וקורת עץ עבה ומאולתרת, לסיים את המשימה ולהחזיר לחה"א מטוס שהיה כ"כ יקר, בימים טרופים אילו. מן הצד השני בבסיס, נשלחו פאול צוקר (ממ"ס) ומשה קליין (חימוש), לבסיס חצור, להיות חלק מ"צוות קומנדו" מיוחד, שהוקם ובפיקודו של סא"ל הראל נוריק ז"ל, לאזרוח מטוסי הקורנס החדשים ומטוסי ה"קרפדות" הישנים שסופקו ע"י אמריקה. שם בוצעו כול השינויים הנחוצים, לצורך הכנסת מטוסים אילו לסד"כ במקום הנופלים. בטייסת הפעילות בעיצומה. המוני מילואים הופנו ישירות אל טייסות הקרב ושללא צורך ודרישה. במקביל, מחזירים אנשים שיצאו ומנסים לאתר את אנשי המילואים של הטייסת ובמיוחד את אנשי המילואים, שנקלטו בשנה ועשרה חודשים שהטייסת קיימת ואומנו להכנת קדם סבב חימוש לגל הבא ואילו שיבואו בהמשך. מספר שמעון רוזנפלד בסיפורו בפרק ג', על "מפעל החימוש" שהופעל ב"רח' נטע" המפורסם, על שיטת העבודה, על הפעלת משמרות העבודה ועל פיתוח שיטות עבודה חדשות ועל התמקצעות כוחות המילואים. מספר חיים זלינגר בסיפורו בפרק ג', על צוות תחזוקה בראשות רס"ר אדמונד וצוות פרחי טייס, שירד לטייסת והקים בדפ"ץ 6, עמדת טיפול ובדיקת ציוד חימוש (נט"ל, MER, TER), לצורך קיצור תהליך ביקורת ציוד. מספר מוטי רוזנפלד בסיפורו בפרק ג', על שיטת העבודה בהטסה, על 2 אנשי צ"א שצוותו להיות הקשר הישיר עם הטסה, על חלוקת הפ"מ לדת"קים במסירה אישית ולא בטלפון כמקובל בשגרה. מספר על החלטות שהתקבלו לתקופת הלחימה ובהן הכשרת חיילים לא חמשים להרכבת מרעומים, על הכנסת מטוסים לכיפות ללא הכנסת פיני ביטחון ועוד כהנה שהיו נכונים לאותה עת ובוטלו מיד עם שוך הקרבות. מספרים חיים זלינגר, שמעון סבארי, שמעון רוזנפלד, מייק לוט בסיפורם בפרקים ג', ד', על מטוס של טייסת אחות, שהגיע פגוע וניסה לנחות בחצרים בצאת יום הכיפורים ו"פיספס" את המסלול והתרסק. הצוות לא נטש ונהרג ופיצוצי הפצצונות שבפצצות ה-CBU ושריקת כדורי התותח נמשכו ימים לאחר האירוע. מספר חיים זלינגר בסיפורו בפרק ג', על מטוס שביציאה מן הכיפה, השתחרר מנשא TER עם פצצות והמטוס קיבל אישור לצאת עם מטען חסר, העיקר לצאת ולהטיל את מטענו, גם אם מועט להצלת המולדת.

מטוסים נחתו עם תקלות וקיבלו היתרים לטיסות עם תקלות. אם הייתה תקלת הפצצה, יצא כמיירט ולהיפך ובסוף הטיסות נמסר לתיקון תוך הבהרה, שבבוקר יחזור לטוס בכול מצב שהוא. בדיקת מטוסים בקצה מסלול, אם הייתה שם המתנה ולא תמיד הייתה כזו ולפעמים הטייס סימן ע"י העלאת סל"ד, לצאת מתחת למטוס, כי הוא יוצא ומיד יוצאים, כי אף אחד לא עוצר לבדוק, אם יצאת מתחת למטוס.

במהלך כול המלחמה לא ישנתי מסודר. הייתי מתרוצץ בין עזרה בדת"קים בהכנת המטוסים, לבדיקה בקצה מסלול וטיפול בתקלות אל תוך הלילה ושינה חטופה בין מסירת המטוסים ליציאתם לטיסה.

בסופו של דבר קרסתי ב-24 השעות האחרונות, שלפני הפסקת האש והצליחו להעיר אותי, רק לאחר 3 ימים. סופר לי על הפעילות האינטנסיבית באותם שעות שלפני הפסקת האש בטייסת ועל כוחות אנשי תחזוקה, שהיו מגיעים פעם בשבוע לטייסת, לאימון חימוש מטוסים ואני הייתי אחראי לו ואיך תפקדו מעולה וידעו להפעיל כוחות מילואים לעזרה, באותם 24 שעות מטורפות, שלפני הפסקת האש.

הרגשתי גאווה גדולה שהם היו שם במקומי ונתנו את כול שלמדו להצלת העם והמולדת. בסוף המלחמה, נקראתי למשרדו של מפקד הטייסת לקבלת דרגה בפז"מ מקוצר ושם במשרדו, שהה באותה העת מפקד טייסת תעופה, שסיפר למפקד הטייסת ולי, על ישיבה בפיקוד דרום שבה השתתף גם אריק שרון ז"ל ובו אמר, שהוא מלא הערכה לפעילות של "הזנב הכתום".

הטקסט מתוך הספר "לכם השמיים ולנו הארץ", מאת חיים זלינגר