ביום הכיפורים אוקטובר 1973 הייתי חודשיים וחצי לפני השחרור.
שרתתי במדור נפגעים במכ"א 50.

בבוקר יום שישי בשעה 10, במהלך תורנות מטבח הגיע חייל והודיע שלא מאפשרים יציאת חיילים לבתיהם.

בשל השתייכות למדור נפגעים שוחררתי מהתורנות למשרד ולא אשכח לעולם את פריסת הבריסטולים עליהם רשומים נהלי ההודעה על נפגעים בזמן מלחמה.

זה המקום לציין שגלי האתר שידרו ראיונות עם חיילים בעיקר מאיזור התעלה היוצאים לחופשת יום כיפור וכאלה שנותרו במוצבים לאורך התעלה.

בשעה 16 קיבלנו הוראה להתקשר לכל בנות המדור שבבית להתכונן ואכן בערב הוחזרו כל הבנות לבסיס.
זה המקום להזכיר שטרם נעשה דבר.

כתורנית משרד ישנתי במשרד הצמוד למשרדו של מפקד המדור כשהקיר החוצץ הוא עץ שדרכו ניתן לשמוע דברים שנאמרים.

במשך כל הלילה יצאו מכוניות משער הבסיס, בל לא נשכח שהשלישות ברמת גן ממוקמת מול בני ברק ואף אחד לא מחה כי כנראה חלחלה ההבנה שמשהו קורא ולא סתם הרכבים נוסעים.

בשבת בבוקר שמעתי שיחה שבו נאמר למפקד שהיה עימות אווירי בין מטוסי צה"ל לבין מטוסים סורים דבר שבדיעבד התברר כלא נכון.

שעת השין הגיעה , השעה 14 שבה פרצה המלחמה והמוני גברים זרמו לתוך הבסיס לברר היכן צריכים להתייצב. הוקם מרכז באולם שאוייש 24 שעות כדי לרכז את שמות הנפגעים, הרוגים ופצועים ולאחר בדיקת התיק האישי הועברה הודעה לקציני העיר.

גם אנשי חברת קדישא הגיעו כדי לודא מתוך תמונות האם זיהו חלל מסויים.

חפצים של נופלים שהגיעו לשלישות והועברו למדור הנצחת החייל.

עד היום מכה בי השאלה כיצד אספו בנות מהשלישות שאינן לוחמות ולא עשו דבר כדי להזהיר במיוחד את חיילי המוצבים כדי להיות ערנים במקרה של התקפת אויב.