דליה שרעבי אחרק נתניה
הייתי נערה כה צעירה.
כאשר המקרה הנורא קרה.
הבשורה שהגיעה אחרי החגים.
שנפלת בקרב במלחמת יום הכפורים.
אומרים שהזמן מרפא כל צער וכאב
אך הלב מסרב לשכוח בוכה ודואב.
גדלתי והקמתי משפחה.
ואתה נשארת כמו שאתה.
בן 23 צעיר עם חיוך על הפנים.
ולא זכית אפילו להביא לעולם ילדים.
אהבת מוסיקה ואת החיים.
אך הם נגדעו מהר מאד בגיל הנעורים.
היית רגע לפני חתונה כמעט מתחת לחופה.
החלום הזה נגנז וההצעה לא הגיעה לסופה.
הייתי לי הדוד החייכן המצחיק.
שאוהב כל הזמן לי להציק.
הרבה זכרונות חקוקים במוחי.
שומרת אותם לתמיד בכל כוחי.
את הפטיפון שבחדרך שכל הזמן השמיע צלילים.
שירים שאהבת לשמוע מהתקליטים.
החלומות שהיו לך נמוגו ואותם לא הגשמת.
דברים שהתחלת לא השלמת.
הלימודים, הקמת משפחה
וכל השאר.
הכל לא פתור, ככה זה נשאר.
הגעגועים לא נעלמו עם השנים.
כל הזמן עולים זכרונות ילדות אחרים.
הבית לא נשאר עם אותה שמחה.
לא נשארו אותה משפחה.
חוליה אחת חסרה בשרשרת.
שגרמה להרגשה שונה ואחרת.
אך החיים ממשיכים עם החסרון.
מעלים זכרונות ביום הזכרון.
מתגעגעת מאד
אחיניתך