לחטיבה 7 הגעתי זמן קצר לאחר שסיימתי השלמה חיילית של קורס קציני חינוך.

הואיל וסיימתי את הקורס בהצטיינות ניתנה לי הזכות לבחור היכן ארצה לשרת וכמובן שבחרתי בחטיבה 7.

ביום ה-6.10.73 בשעה 13:55, חמש דקות לפני השעה 14:00, בה הייתה אמורה להתקיים קבוצת פקודות, לקראת מה שהוגדר - יום קרב.

עמדתי ליד המח"ט, אביגדור (ינוש) בן גל ומג"ד 77 אביגדור קהלני כאשר מטוסים הסורים ירדו עלינו והפציצו את נפח. ינוש וקהלני צעקו: לנגמ"שים! ויצאו אל המלחמה כשהם משאירים אותי ליד איש הקש"ק, פרץ דוד, שנפגע בהפצצה.

גררתי את דוד לבונקר נפח (בסיס שלא הכרתי ושהגענו אליו לילה קודם ממפקדת החטיבה בשדה תימן שליד באר שבע). ניסיתי להזמין חילוץ אוירי לאור מצבו הקשה של דוד שהיה פצוע אנוש וכמובן שלא זכיתי למענה.

בלית ברירה העמסתי את דוד על רכב ודהרנו לבית החולים בצפת. הצטערתי לשמוע שהוא לא שרד ונפטר שם. לעולם לא אשכח את דוד שהיה בחור צנוע, חרוץ עם חיוך שובה לב.

יהי זכרו ברוך.

כשחזרתי לרמת הגולן המלחמה הייתה בעיצומה ולא דומה כלל למה שציפינו. לוחמי חטיבה 188 וחטיבה 7 חרפו את נפשם ובלמו את הסורים מעטים מול נחשולי שיריון, ארטליריה וחיל אויר עד שגוייסו המילואים והגיעו לסייע ולהפוך את הקערה על פיה מבלימה להתקפה עד לפאתי דמשק.

כל אחד ואחד מהלוחמים שהיו שם, כל תותחן, טען- קשר, נהג טנק , מט"ק, מ"מ, מ"פ, מג"ד עד מח"ט ראויים בעיני לצל"ש.

בימים אלו עמותת ותיקי חטיבה 7 בראשות גיבור ישראל, אביגדור קהלני מקימה בצומת חטיבה 7 ברמת הגולן בית מורשת חטיבה 7 והנצחה לחלליה לדורותיהם - נזכור ולא נשכח.