הזכרון שלי מתחיל במשאית צבאית שמפרה את השקט והקדושה ביום הכיפורים, ובה חייל מילואים, שכן שלי, כשהוא לובש חולצה צבאית ובידו אוחז בגביע לבן - כן כך קראו לזה ב73 - ושובר את הצום.

באותו הרגע נפתחו כל מכשרי הרדיו בכל הבתים והגיעה הבשורה כי פרצה מלחמה, מלחמת יום הכיפורים.

אני אז ילדה בת כמעט 13, אמנם זוכרת קולות מצמררים של מלחמת ששת הימים ובכל זאת עדיין ילדה.

בימים והשבועות הקרובים כאב עז היכה את רחובנו הצר בשכונה, בכל פעם התעוררנו לקול זעקה מרה שפילחה את האוויר ועוד משפחה הצטרפה למשפחת השכול.

רחוב קטן ושבעה נופלים, האחד נעדר שעד היום לא נודע מקום קבורתו. את כולם הכרתי!

כך עברנו חבריי ואני מבית לבית לניחום אבלים, ופעם אחר פעם פקדנו את בית העלמין להיפרד מעוד חייל, עוד חלל שגבתה המלחמה הנוראה ההיא מהרחוב שלנו בשכונה הקטנה, רחוב שלימים החליף את שמו ל"רחוב הבנים" באבן יהודה.