מיכל שמואלי
מלחמת יום כיפור שלי
רציתי לשכוח, למחוק ולא לחשוב על המלחמה.
רציתי לברוח לשדות ירוקים שנבטו אחרי הגשם הראשון.
רציתי לשכוח את שיעור המוזיקה בו הודיעו שאבא של שרית נהרג.
רציתי לברוח לאמא שתשמור גם עלי כשהאבק כיסה הכול.
רציתי לשכוח את אירית וציפקה שחזרו לעבודה למרות שדודו ושיעה נהרגו.
רציתי לברוח אל אבא שהיה חשוב למרות שנשאר בקיבוץ.
רציתי לשכוח את הפצוע השרוף מאחורי הפרגוד בבית החולים.
רציתי לברוח אל מנגינת הקלרינט של גיורא פיידמן בתוך המקלט.
רציתי לשכוח את החייל שהראיתי לו איפה חיליק שנהרג, גר.
רציתי לברוח לעצי הברוש שהמשיכו לנוע בלי לדעת שיש מלחמה.
רציתי לשכוח את ורדה שצעדה כול יום להוריה אחרי שאחיה נהרג.
רציתי לברוח למילים של השיר "לו יהי" שהתנגן שוב ושוב ברדיו.
רציתי לשכוח את מיכאל שצעק בטלפון במזכירות הקיבוץ "איפה משה?"
רציתי לברוח עם הנחליאלים שתופפו עם זנבם על מדרכות הקיבוץ.
רציתי לשכוח
ולברוח
אבל אני זוכרת ותקועה באותה מלחמה.