לילה אחד שחור והרבה לילות לבנים

יום שלישי 21/010/1973

לאחר שבועיים של לחימה במובלעת הסורית שלפו אותנו בלילה הקודם מחלקה מפלוגה א' בפיקודו של רני המ"פ, שלשה זח"למי בנזין שראו ימים טובים יותר ו-D-9 אזרחי צהוב .

תמרות אש ועשן עולות מפסגת הר האבדון, עדות להפגזות והפצצות האוויר הרצופות הנמשכות לכל אורך היום. מחר אולי תיגמר המלחמה אומרת השמועה.

אחר הצהריים ניתנת הפקודה האחרונה וסדר התנועה נקבע. טנק הדחפור, הזחלמ של רני המ"פ, שלשת הטנקים נגמ"ש הסמח"ט, ה-D-9 שלי, 2 זחלמי הנדסה ואחריהם נגמשי גולני עם העתודה.

עם חשכה מתחיל גדוד 51 בטיפוס רגלי והטור הממונע נע לשטח ההערכות בחניון האוטובוסים.

21.00 והתנועה לקראת היעד על ציר הכביש מתחילה.

מרגע תחילת התנועה על הכביש קולטים הסורים את הרעש ומטווחים את הטור בפגזי זרחן המתפוצצים מסביב ובין הכלים ומשלחים ריבואות רסיסים זוהרים ושורקים מסביב.

התנועה איטית ומידי פעם אנו קולטים את נצנוץ הפסים הזוהרים מאחורי קסדות המובילים של הכוחות. אנחנו מתקדמים בהתאם להתקדמות שמעלינו.

.

הלילה חשוך וללא ירח ,הכביש צר ומפותל הטנקים וה D-9 נעים לאיטם כשכוח ההנדסה מגשש אחר מטעני מוקשים.

מקבץ המוקשים הראשון מפורק באחד מעיקולי הדרך.

זחל"ם ההנדסה מאחורי סוטה מהציר ועולה על מוקש, יש נפגעים , דוחפים הצידה וממשיכים.

02.00 גדוד 51 נתקל על גבעה 16 והקרב ניטש, הדיווחים ברשת החטיבתית מבולבלים וקטועים, עוברים את עיקול הטנק, מטפסים לעבר רכבל עליון ומגיעים עד הפרסה שמתחתיו.

.

טנק הדחפור עולה על מוקש ונפגע מ-R.P.G , הטנק שאחריו מתקדם לחילוץ ונפגע אף הוא.

השעה 05.00 לפנות בוקר עלינו על מארב נ"ט וכל הטור תקוע. הטווחים הם פחות מ-200 מטר.

רני מ"פ ההנדסה מנסה לעלות ל0.5 ונפגע מיד. מפקדי הטנקים שמנסים לעלות לעמדת המקלע בצריח נפגעים אחד אחרי השני.

הקשר החטיבתי מאיץ בכולם להגביר מאמץ, הפסקת האש אמורה להתחיל עם בוקר מגבעת הקרב מורידים פצועים, אין רופא, רק חובש אחד ואין שום דרך לחלצם לאחור.

הבוקר עולה ועדיין לא ברור לנו מה קורה בשטח..

לפתע משתרר שקט. הקרב תם.

ה-D-9 דוחף את הטנקים הפגועים ועובר לנוע בראש. עוברים את עיקול הפרסה ונעים לעבר המוצב.

הנה מוטלות גופותינו בשורה ארוכה ארוכה, כתב המשורר אחרי מלחמה אחרת ולפני שנים רבות. ואכן השורה בצד הדרך למרגלות גבעת הקרב הולכת ומתארכת, אחד ליד השני מונחים הלוחמים עטויים באפודי הקרב .

מקבץ מוקשים אחרון מפורק ואנו בחצר המוצב.שרידי הלוחמים מהיום הראשון למלחמה מוטלים מפוחמים וכפותים ליד השער הפרוץ. השעה 10.30 בבוקר 22.10.1973. המלחמה נגמרה.

בודדים וקבוצות מתגודדים לוחמים מושחרי פנים וטרוטי עיניים, נעים ממקום למקום בלא מטרה ותכלית.

המבטים מושפלים, קר לנו..

55 הרוגים ו80 פצועים ספר ההר הארור באותו לילה ארוך.

על שלושה אחים לוחמים המלווים אותי מאז בכל הימים ובעיקר בלילות רציתי לספר.

את הראשון לא הכרתי מעולם ועד היום איני יודע את שמו:לוחם שריון צעיר שניסה לעלות לעמדת המקלע, נפגע אנושות בצווארו והוציא את נשמתו האחרונה בזרועותינו על הכביש.

את השני לא הכרתי בחייו. את גופתו הכבדה עטוית אפוד הקרב נשאנו בקושי 4 איש אל רכב הפינוי. אז נודע לי שמו היה זה שמריהו ויניק מ"פ הסיירת שנפל בהסתערו על המארב שהתקיל אותנו. את עלילות גבורתו למדתי רק שנים לאחר מכן.

ואת השלישי ..... אותו הכרתי היטב מ"מ גולני צעיר שהיה בין הבודדים שניסו להתנגד לסורים כשכבשו את המוצב. ביום הראשון למלחמה. חייכן וזהוב בלורית.

חגי פונק מכפר המכבי אח לאירית בת כיתתי וחניך שלי בחטיבת הקיבוצים בנוער העובד.

עבור חלקינו השלג בחרמון יישאר אדום לעד.