הסיפור על טוראי ד.

זה היה ביום השנים עשר למלחמה - 17 באוקטובר, 1973 בשעות אחה"צ.

הצוות עליו הייתי מופקד עבר לחימה מתישה במהלך אותם ימים. החל מהכישלון לחלץ את אנשי מוצב לקקן, דרך הקרבות בציונה ובחמוטל (שמות מעוררי צמרמורת עד היום) וקרב עם פלוגת קומנדו מצרית בעומק שטחנו.

היינו חטיבת הטנקים שצלחה את התעלה ראשונה אבל הקרבות על ראש הגשר בעורפנו עצרו את התנופה. נותרנו כח מצומצם של טנקים וכמה נגמשים ממערב לתעלה יחד עם גדוד צנחנים.

איש לא הורשה לחצות את התעלה מלבדנו. ללא סיוע לוגיסטי קיבל הצוות בפיקודי משימה לשמש כח מקשר בין החטיבה לעורף וכך מצאתי עצמי באותם יומיים חוצה את התעלה הלוך ושוב במשימות פינוי פצועים ואספקה חיונית.

ב- 17.10, לקראת שקיעה הגענו שוב לגדת התעלה, מאחור התחולל קרב אימתני לכיבוש החווה הסינית ואזור ראש הגשר היה כולו מופגז וכתוש. עשן סמיך, ריח אבק שריפה וצווחת מנועים מילאו את האוויר.

במרחק עסקו חיילי ההנדסה בהקמת גשר הדוברות ומשלושת התמסחים נותר רק אחד, השאר טבעו.

עמדנו על גדת התעלה ממתינים לתמסח האחרון ששט לאיטו מצידה השני כאשר זוג מטוסי סוחוי צלל לעברנו והרקטות פגעו מטרים ספורים מהכלים. הרגשנו ברווזים במטווח והוריתי לצוותים לקפוץ מהכלים לסוללת העפר ולהמתין עד שיגיע התמסח.

זינקתי מהנגמש והתגלגלתי בתוך מכתש גדול כולי אבק וטעם עפר בפי. לפתע הרגשתי שאני פוגע בדמות חייל ששכב מצונף ללא תנועה בתוך מעיל רוח מחבק רובה FN.

נגעתי בכתפו והוא הסתובב לאיטו ואז הכרתיו. היה זה ד'. בן קיבוץ צעיר ממני בחמש שנים.

נער זהוב שיער שמנמן שלא הזיק מימיו לאיש.

תחת ההפגזה הקשה הוא רעד ובכה וסיפר שכבר 12 שעות הוא בבור ההוא.

התגייס ארבעה חודשים קודם לכן, טירון בהנדסה שנשלח עם חבריו לאבטח את ראש הגשר ואיבד קשר עם מפקדיו. שם בתוך בור העשן, בלב הכאוס וההפגזות אני זוכר כנצח את הדקות שהייתי אתו ואת בכיו: "שמעון, שמעון, שמעון, אתה היחיד שאני מכיר, תציל אותי".

הורדתי את הקסדה מראשו וליטפתי את שערו וניסיתי לעודד אותו – לשווא.

מילים כמו 'יהיה בסדר' התגלו במלוא תפלותן במלחמה ההיא. המשכתי לחבק את כתפו עד שהתמסח הגיע והוריתי לצוות לחזור לכלים.

קמתי ואז ד'. פרץ בזעקות, חיבק בכוח את רגלי ולא נתן לי ללכת. "קח אותי אתך – תוציא אותי מכאן" התחנן בדמעות והפקיד באחת את גורלו בידי.

עמדתי שם בתוך הבור, מהומת אלוהים מסביב, נושא שלא מרצוני את גורל העולל שאחז בי בכח מצמית. לא ידעתי מה לעשות.

טראומה והלם קרב יהיו מושגים שיגיחו רק עשר שנים מאוחר יותר לאוויר העולם. הולכתי אותו לצדה השני של סוללת העפר ומסרתיו ליד קצין שליטה של האוגדה.

"מה אני אעשה אתו" צרח, "תדאג לו" עניתי שעה שמטח פגזים אילץ אותם לשכב.

ניצלתי את הרגע לחמוק מהאחריות שהוטלה לחיקי, זינקתי לנגמ"ש בדרך מערבה.

שטנו על מי התעלה החלקים כראי, מתרחקים אט אט מהתופת המתחוללת בראש הגשר אל השקט ליד קני הסוף ועצי האקליפטוס. עשן סמיך, אבק ורעם הפגזות עלה מהגדה המזרחית שעה שזוג מטוסי סוחוי עבר ביעף והיכה ברקטות נוספות את הדמויות שהלכו ונעשו קטנות באור האחרון.

ראיתי את דמותו עטופה במעיל רוח יושב על ברכיו ומביט לעברי אין אונים.

ביקשתי מחילה מתלתלי הזהב שבקעו מהקסדה הרפויה ואלו נצצו על פניו העגולות עת צלילתו התמזגה אט אט עם ערימות העפר והעשן עד שנעלמה.

מטח כבד של קטיושות נפל על סביבותינו והמלחמה הקשה סחפה אותנו למקומות חדשים.

ד' היה אליפלט של אלתרמן שהזמנים הביאו אותו למרכז התופת. הוא לא תרם כלום, הוא לא היה גיבור, הוא גם לא קשר לעצמו סיפורי גבורה, הוא רק היה שם.

נער זהוב תלתלים עם רובה FN שאיש לא חפץ ביקרו.

בסרטם "ארץ קשוחה" העוסק ביוצאי מלחמת וייטנאם מתארים האחים כהן את גיבורי העלילה כדמויות שאיבדו את היכולת לפחד כי זו הייתה רוח התקופה – הקשיחות המסוקסת כיבתה כל ביטוי של חולשה אנושית, לא אפשרה את מידת הרחמים.

מערכת הרפואה טיפלה רק בפצעים כירורגיים. מי שלא עמד בטראומות הנפשיות מצא עצמו בארץ אחרת, בעולם אחר. מקומו לא יכירנו בין סיפורי הגבורה.

עברו שנים ומדי פעם פגשתיו מהלך בוהה על מדרכות הקיבוץ כאשר היה משתחרר לחופשה מהסנטוריום בו היה מאושפז עד שהלך לעולמו והוא עוד לא בן שלושים.

במלחמה נפלו 2222 חללים בהם שלושת הטובים בחבריי.

טוראי ד' לא נהרג בגהינום של ראש הגשר אבל שם הוא מת. יהי זכרו ברוך.

שמעון (סיימון) תמיר. סא"ל במיל. שירת במלחמה כמ"מ סיור בחט' הטנקים 421.