בוקר יום הכיפורים, אנו בשטח מתפללים באוהל בית הכנסת. המג"ד נכנס ופוקד לעלות לטנקים ולאכול בפקודה. למותר לציין שהאוכל לא נבלע בגרון מפאת קדושת היום, וההרגלים מילדות.

הטנק שלי, מצוייד בזרקור, עולה על תלולית מעל עמק הבכא בלילה.

אני כנהג הטנק נמצא עם הגחון מעל העמק וחשוף לכל פגיעה. בהינתן הפקודה לעלות לרמפה, אני פותח למחצה את נועלי מדף הנהג ומניח על ברכי את הנשק והמימיה.

אור לבן בוהק מאיר את העמק וחושף את צפונותיו, באותן השניות אני רואה את כל בני משפחתי חולפים כבמצעד מול עיניי. סבא וסבתא, אמא ואבא, אחיותיי וחברתי (לעתיד אשתי).

לפתע אני רואה תמונות מחיי: ילדות , נעורים, לימודים וכל זה בשניות בודדות. לפתע בקשר, הפקודה "נהג אחורה", הכל נקטע ונעצר ובטרם נשמעה האש גלשתי במהירות מהעמדה אחורנית והתחלתי לנשום.

התחושה של שניות אלו והמראות שראיתי וחוויתי מלווים אותי כבר 50 שנים, ולהערכתי עד סוף ימי.

היום אני אבא לשלושה ילדים מקסימים ושישה נכדים אהובים, ואת הסיפור הזה אני מספר להם מפעם לפעם בהתרגשות עצומה.